בזמן שכולם מחכים לתגובה מאיראן: הבעיות ביו"ש מסכנות את חיינו

בשבוע שעבר ירו חיילי צה"ל לעבר שוהים בלתי חוקיים שניסו לחדור לאזור השרון דרך גדר ההפרדה. "מארב שהיה באזור ירה בהם, הם נפצעו וברחו בחזרה לאדום", כתבו בצה"ל לכתבים שתהו במה מדובר. אירוע זה מצטרף לשורה של אירועים ביטחוניים חמורים שהתרחשו ביהודה ושומרון, אזור המתמודד עם איום מתמשך.

קל להבין מדוע אנחנו מתעלמים ממה שמתרחש ביו"ש. הצפון בוער, הדרום סוער, ואיראן וחיזבאללה מאיימים להפציץ אותנו במאות טילים. ההתעלמות הזו ארוכת שנים, בין היתר מכיוון שמבחינתנו אנו מתמודדים מול איומים קיומיים ויו"ש, כרגע לפחות, אינו כזה. יותר מדי פעמים הבעיה נתפסת כ"בעיה של תושבי יו"ש". אי שם מעבר להרי החושך.

אך בזמן שאנחנו מסתכלים על הבעיות "הגדולות", הבעיות "הקטנות" מציפות אותנו ומסכנות את חיינו. לא, לא מדובר בבניין שייפול או בגורד שחקים שיחטוף טיל, אך מדובר בעוד נרצח ועוד נרצח, ועוד פצוע "רק" קשה ועוד מטען, איום קיומי זוחל שמנסה להפוך את חיינו לגהינום.

בין הטילים מלבנון והאיומים לחיזבאללה, בוודאי פספסתם את מה שהתרחש רק בשבוע החולף ביהודה ושומרון: ביום רביעי האחרון, רגע אחרי שהניה חוסל, נפצע גבר ישראלי בפיגוע ירי ודקירה בסמוך לקרית ארבע. שתי נערות שהיו איתו ניצלו בנס. ביום שישי נתפס מטען על הציר בין עינב לשבי שומרון, הכביש שמוביל לאזור השרון. הוא נוטרל ללא נפגעים.

ממשיכים: ביום שישי בערב הגיעו מחבלים למסוף תחבורה ציבורית בביתר עילית כשבידיהם בקבוקי תבערה בוערים, השליכו אותם ונמלטו. "הפעם זה מסוף אוטובוסים, בפעם הבאה זו חדירה", אמר גורם באחד מגופי הביטחון וההצלה. על זה לא תשמעו בחדשות, זה קטן מדי. בשבת התרחשו שני חיסולים מהאוויר בטול כרם, אחד מהם של חוליה שניסתה לבצע פיגוע בטווח זמן מידי. טול כרם זה לא עומק יהודה ושומרון, צריך להדגיש, טול כרם זה פאתי נתניה.

השטח ביהודה ושומרון בוער. הוא לא בפוטנציאל, הוא לא תיאורטי, הוא בוער. לפני כמה חודשים ישבתי עם בכיר בפיקוד מרכז והוא ציין שלדעתו לא ירחק היום שטנקים ייראו ברחובות הערים הפלשתיניות. היום הזה הולך ומתקרב.

בעוד בישראל מגדירים, אולי בצדק מסויים, את יו"ש כזירה משנית, המחבלים עושים מאמצים עילאיים להפוך לזירה מרכזית. מטולי לאו ומטאדור מגיעים לארגוני הטרור, ניסויים ברקטות אומנם לא צולחים כרגע אבל כנראה שמדובר בעניין של זמן.

המרחק בין העיר סלפית, עיר מגוריו של המחבל שרצח שניים, לבין חולון הוא 40 דקות, פחות מאשר המרחק מהעיר הפלסטינית לאלון מורה והר ברכה. המרחק האווירי בין טול כרם, שבו ביצעו בשבוע שעבר ניסו רקטות, לבין מרכז העיר נתניה הוא 15 קילומטר. טול כרם, קלקיליה, ואפילו סלפית, אינם בעיה של "המתנחלים". זו בעיה של המרכז, של כולנו.

לפני כמה שבועות חסם ראש עיריית אריאל, יאיר שטבון, את הכניסה לעיר הפלסטינית בצורה פיראטית, הגיע באמצע הלילה עם דחפור וסגר את הכביש. בצבא התרעמו, בצדק מסוים בגלל הפעולה הלא מוסדרת, ופתחו את החסימה. היום, לאחר הפיגוע, הציר הזה נחסם שוב. זה עלה בדמם של שני ישראלים.

הרצון לא לפתוח זירה נוספת ביו"ש מובן והגיוני, מכיוון שיש לצה"ל מספיק עבודה בצפון ובדרום, אך המחבלים לא מחכים לנו. חיסולים מהאוויר ופעולות כירורגיות לא משיגות את אפקט ההרתעה, עדיין לא שברנו את רוחם, ובכל יום שעובר הם מצטיידים עוד ללחימה.

בשבעה באוקטובר למדנו שאם אנחנו לא פועלים אקטיבית בשטח, השטח פועל אקטיבית נגדנו. הפיגוע היום מלמד זאת. אומנם מדובר "רק" בסכין ושוב בפיגוע של "מחבל בודד", אך מאחורי כל מחבל בודד יש עוד עשרות, מאות, אלפים, שמתכוננים, מצהירים ופועלים כדי לפגוע בנו.

פיגוע קשה כרגע הוא עניין של זמן. צה"ל יצליח לעצור 90 אחוזים, אולי אפילו 99 אחוזים, אבל בסוף יגיע המחבל או החוליה שתצליח. יהיה זה עם חומר נפץ באוטובוס בכפר סבא, רקטה לעבר תל אביב או נתניה, או חוליות חמושות בטילי נ"ט שינסו לחדור ליישוב בשרון. אם לא נביס את הטרור כעת, הוא יתפוצץ לנו בפנים.