הקיבוץ נכבש, צה"ל נכשל במשימה. טוב, גם ככה מחר יהיה חמסין. המחירים יעלו, והשגרה תתנ[הל כאילו שכלום לא קרה, ובעצם עדיין קורה.
349 מחבלים עמדו מול 26 לוחמים, ומול עשרות אזרחים שנלחמו על החיים. ממש בידיים נלחמו על החיים, אבל מחירי הקייטנות עולים. וגם מחר נתב"ג יהיה מלא באנשים.
9 חודשים אחרי האסון הגדול של בארי ושל כולנו, מגיעות תוצאות התחקירים, אבל העולם ממשיך להתנהל כמעט כרגיל. 9 חודשי הריון של אסון, אבל כששואלים את תושבי בארי, השאלות הקשות עדיין נשארו באוויר.
אולי ציפינו למשהו אחר. לאגרטל מזכוכית, שבנפילתו המים ניתזים על הרהיטים והפרחים מתפזרים בין השטיחים. אולי ציפינו לתוצאות שירעידו את אמות הספים. שנגלה שעשינו כל שביכולתנו. שיפתיעו.
אבל בעוד ששאלת ה"מה קרה" נענתה לא פעם בראיונות ובמור"קים הרבים, שאלת ה"איך קרה" עדיין מרחפת באוויר. מלבד התחקיר על אירוע "הבית של פסי" וניקוי תא"ל ברק חירם מאשמה במותם של בני הערובה, לא כיסינו כלום.
אנחנו יודעים. היו שם חיילים. ואנחנו מכבדים אותם ואת ההרוגים. לא פעם ולא פעמיים ראיינתי חיילים שביקשו להדגיש שהיו שם.
נלחמו בקיבוצים, בשדות, בשבילים. אבל הם היו מעטים. "איפה הצבא?" כתבו לא פעם ולא פעמיים בוואטסאפ של הקיבוצים. איפה הצבא? שאלו החטופים, ואפילו המחבלים לא הבינו, איפה הצבא? אז הנה, אחרי 9 חודשים אנחנו מקבלים את התשובה. "הצבא כשל".
הצבא שלנו, המיומן. החיילים שלנו, הגיבורים. עד שעות הצהריים, אפילו המאוחרות, הצבא כשל. ובום, זה מכה בך, התמונות, התחושות, הכעס הנוראי, וברגע אחד כאילו חזרנו לשבת ההיא. אל הטלפונים של התושבים, אל אלה בן עמי הגיבורה שזעקה שחטפו את אבא שלה כשלפי התחקיר במטכ"ל עדיין לא באמת מפנימים. חשוב לחקור את פרטי האירועים.
ללמוד מהם, לבנות את האמון מחדש, לחדד נהלים. אבל זה לא יחזיר לנו את הנרצחים, ולא יביא להחלמת הפצועים, ואם לא מסבירים לנו למה ואיך, זה כואב, להבדיל אלפי הבדלות, כמעט כמו להגיד שמחר יהיה חמסין. גם אז היה חמסין. אולי קצת חם. עברנו סתיו וחורף ואביב ושוב קיץ, 9 חודשים. ובתחקיר, צה"ל כשל. ועדיין יש שם חטופים, וחיילים שנהרגים, והמוני פצועים, גם אם עליהם אנחנו כמעט לא שומעים. וצה"ל נלחם. ואסור לו להיכשל שוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו