"הערבים מחוץ לחלון, מסתכלים עלינו": שגרת הפחד היומיומית של הנשים ביישובי יו"ש

מסוק משגר טילים לעבר מחבלים בעוד תושבים נמלטים דרך גדר ההפרדה, מאות פורעים טובחים בישראלים בשכונה אחת, והורגים גם קציני צה"ל וחיילים. אלו הם חלק משורה של תרחישים מסמרי שיער שתורגלו על ידי כוחות צה"ל ביהודה ושומרון בחודשים האחרונים. 

"נחשול אדום" - פלישה חמושה ומסוכנת של מחבלים בסגנון השבת השחורה - הפך לאחד הקודים החשובים ביותר ביהודה ושומרון של אחרי השבעה באוקטובר.

תשעה חודשים לאחר הטבח ששינה את חיי ישראל דהרנו ברכב הענק בכבישי השומרון הצרים. "אתם חמושים?", שאל המאבטח וכשחברת הכנסת שרן השכל ואני השבנו בחיוב הוא הורה לנו לא לשלוף את האקדחים בשום פנים ואופן מחשש לירי דו צדדי. הרכב המשוריין ירד מהכביש ועשה את דרכו לעבר חוות אביחי.

שגרת חירום מלווה בפחד יומיומי

אם צריך לתאר את החיים ביהודה ושומרון מאז תחילת המלחמה בשתי מילים אלו יהיו "שגרת חירום", מכיוון שתיאורטית כלום לא קורה ביו"ש והחיים כמעט שבו למסלולם, אך הסכנה שפעם הייתה כמעט תיאורטית הפכה למציאות.

כל רכב עם לוחית זיהוי לבנה-ירוקה מלחיץ, כל פלשתיני שמתקרב לגדר מעלה חשש כבד ביותר. ליישוב חשמונאים בשבוע שעבר, לצורך המחשה, נכנסו גנבי רכב ערבים ישראלים ללא אישור בעוד המאבטח מנסה לבלום אותם. שתי אזעקות על "חדירת מחבלים" הופעלו ופניקה שררה בבתי התושבים. רק אחרי שעה ארוכה הוסר החשש.

ביישובים רבים מתנהלים ויכוחים חריפים, ואפילו הפגנות, בעד ונגד כניסת פועלים פלשתינים. הצורך בפועלים ברור, אך המתנגדים מבהירים כי לא יכניסו "תומכי טרור". הקונוטציה ברורה - יש למנוע בכל מחיר ביישובים ביו"ש מה שהתרחש בעוטף עזה.

"אנחנו רואים את הערבים מחוץ לחלון, מסתכלים עלינו"

חוות אביחי הוקמה בחג סוכות על ידי עדי ואיתן מלט לזכר אביה של עדי, הרב אביחי רונצקי. ימים ספורים לאחר מכן פרצה המלחמה ואיתן, קצין צנחנים, הוקפץ למילואים למשך חודשים ברצועת עזה, ועדי נותרה לבדה להקים חווה מאפס. זו הפעם השנייה שאני נמצא בחווה, בפעם הקודמת איתן בדיוק חזר מהרצועה, וכשפרגנתי על הקמת החווה הוא חייך ואמר "על מה אתה מדבר? חזרתי ולא זיהיתי את המקום".

"התקשרתי למפקד החטיבה ואמרתי לו תעיף לשם חיילים כי עדי לבד", משחזר איתן. עדי מצדה בביטחון עצמי מצביעה על ההישגים אך לא מסתירה כי בהחלט יש סיכון במצב שבו ברגע אחד לא מעט חוות ויישובים ביו"ש ננטשו על ידי הגברים. "אגיע לפה ללילה לישון", הבטיחה לה השכל וביקשה מעדי לרשום את מספר הטלפון הפרטי שלה, לכל תלונה.

נסיעה של כמה קילומטרים ואנחנו ביישוב נופים. כשמו כן הוא, משקיף על נוף מרהיב של הרי השומרון. כאן ממתינות לנו נשות פורום "הצופות". קבוצה שהוקמה ע"י נשים לאחר השבעה באוקטובר, בסיוע ראש מועצת שומרון יוסי דגן, במטרה להביא למודעות את מה שמרגישות הנשים בימים אלו ביהודה ושומרון.

בשיח שנשלט על ידי גברים רוב הזמן, מספקות נשות "הצופות" פרספקטיבה אחרת, ומפחידה הרבה יותר, של נשים שלא שירתו בצה"ל, אמהות טריות לילדים או כאלו ששלחו את ילדיהם למלחמה, ושמצאו את עצמן לבד אחרי השבעה באוקטובר. בחלק מהיישובים יותר מ-90 אחוזים מהגברים הינם קרביים והוקפצו למילואים, בחלק ניכר עדיין לא מעט מהגברים לא נמצאים כרגע בבית, ומי שמנהל את העניינים הן הנשים.

"האיש שלי במילואים כבר חודשים", מספרת שרה מחוות יאיר. "בשבעה באוקטובר נמתח קו אדום בוהק ומסוכן, ומי יודע מתי הם ימתחו אותו עוד פעם. אנחנו רואים את הערבים מחוץ לחלון, מסתכלים עלינו. אנחנו גרים על גבעה מול הכפר העוין קרוואת בני חסן והם רואים מה קורה אצלנו בתוך הבית. אחרי שדניאל הוקפץ למילואים הבנתי שיכול להיות שהם יודעים שהוא לא נמצא. כמה נשים באו לישון איתי בבית כמו בקומונה, כשאחת עם נשק. זה מטורף".

"לפני כמה חודשים כיתת הכוננות והצבא תפסו כמה אנשים שישבו ותצפתו עלינו. בתמונות בטלפון שלהם ראו את הבתים שלנו. מי שעומד על הגבעה מולנו בכלל לא צריך משקפת כדי לראות מי מסתובב אצלי בבית".

אנחנו יושבים על ספות, כשמבעד לחלון ניבט הנוף המרהיב. נעמי גלמן מניחה את בנה התינוק על הרצפה, הוא מחייך לעברה של חברת הכנסת וזו מרימה אותו ומערסלת אותו בזרועותיה בעודה מקשיבה לתיאור של מציאות כמעט בלתי אפשרית.

"למה אני גרה במקום שבו אני מפחדת"

"עברנו לשומרון כדי להוריד את הלחץ הביטחוני, אמרנו שומרון, נחמד", אומרת מיכל אוחנה, בעלת הבית. יש משהו בדבריה. עד המלחמה היה אזור זה של השומרון שקט מאוד, במרחק קצר מאוד מכביש 5 שמוביל ישירות למרכז הארץ, אך תחושת הביטחון התערערה קשות מאז השבעה באוקטובר. העובדה שבנה, לוחם אגוז, נפצע בקרב ברצועה, רק מוסיפה לקושי. "הערבים גרים פה למטה ובימים הראשונים כל מה שעניין אותי זה שהם לא יעלו, שלא יחדרו לנו לבית. שאלתי את עצמי למה אני גרה במקום שבו אני מפחדת".

"זה לא נורמלי", היא מוסיפה. "נסעתי ליישוב מגדלים להביא את הבן שלי שנתקע בדרך, וזרקו עלי אבנים. שני ילדים שאמורים להיות במיטה בשעה כזו, זרקו עלי אבנים. למה? למה שלא ארגיש בטוחה כאן. אם אני נוסעת 32 דקות מכאן אני בחוף הים בהרצליה. באיזה עולם זה בסדר לדרוש שלא יזרקו אבנים בכביש בין כפר סבא לתל אביב אבל לא בסדר לדרוש את אותו הדבר בכביש בין אריאל לכפר תפוח".

"הצבא מסורס ומפחד"

יוכי עובדיה רוזנבלט גרה ברבבה כבר 25 שנה. כאם לשני לוחמי גולני ורעייה של מח"ט במילואים היא מרשה לעצמה להחריף את הטון. "הצבא מפחד להיות אקטיבי, הוא מסורס לחלוטין. יש פחד לנצח, והם כל הזמן בעמדת מגננה".

מוריה מיכאלי, ממובילות פורום "הצופות" מסכימה: "אני לא מרגישה צורך להתנצל על כך שאני גרה בעוטף ישראל. אני בחרתי לגור במקום שבו מדינת ישראל מאפשרת לי והיא זו שאחראית לביטחון שלי, לא פחות מאשר הביטחון של אלו שגרים בכפר סבא. בבת חפר הופתעו ממה שקורה, אבל אני לא הופתעתי. זה מה שקורה במרחק 20 דקות נסיעה מהבית שלכם, אלו הכוונות של המחבלים, וזה מה שיקרה גם אצלכם. אני מרגישה כאילו אנחנו הצפרדע שמתבשלת במים רותחים, וזה חייב להיפסק".

חברת הכנסת השכל שמעה את הדברים והבטיחה כי תסייע ככל יכולתה על מנת לתקן את המצב. "מדובר בנשים אמיצות, גיבורות", אמרה לי לאחר שיצאנו. "מדינת ישראל חייבת אסטרטגיה לטווח ארוך כדי לבנות מחדש את הביטחון ושיקום האמון שהתערער, ובכך אני מתמקדת בעבודתי".

"הנשים האלו נמצאות בקו החזית, וחייבים לתת להן את הביטחון שמגיע להן. חייבים לנקוט במדיניות של אפס סובלנות כלפי אלימות וטרור, ומבחינה זו גם זריקת אבנים ובקבוקי תבערה הם טרור לכל דבר. נדרש במקרה הזה שיתוף פעולה של אזרחים ושל צה"ל כדי להחזיר את ההרתעה והביטחון, שינוי רדיקלי, שברור לי שיזיז את הגבינה ויערער אנשים עם כוח, אבל נדרש. קח לדוגמה את הוראות הפתיחה באש שחוזרות להיות כעת ביו"ש כפי שהיו לפני השבעה באוקטובר. זה בלתי נתפס".