תחת ענני האבק בסג'עייה החרבה | כתב "ישראל היום" בדיווח מיוחד מתוך רצועת עזה

הדבר הראשון שמכה בראש בעוצמה כשחוצים את גדר הגבול לרצועת עזה ולתוך שכונת סג'עאייה היא כמה קרוב נמצאים הבתים המזרחיים ביותר של השכונה לגדר הגבול. ניתן להבין באיזו קלות יצאו מחבלי גדוד סג'עאייה של חמאס, אז אחד הגדודים ההתקפיים החזקים ביותר של ארגון הטרור, מתוך השטח הבנוי, ונכנסו לתוך שטח ישראל ב-7 באוקטובר.

אנחנו נכנסים לשכונות המזרחיות של השכונה בהאמרים פתוחים, ללא כל מיגון. עובדה זו לבדה מסבירה עד כמה צה"ל חש בטוח כעת במרחב אליו נכנס ועד כמה נשחקה יכולתו המבצעית של חמאס באזור, שכלל אין צורך להכניס אזרחים בכלים משוריינים.

הנוף מסביב חרב לגמרי. מעט המבנים שעומדים על תילם הרוסים כמעט לגמרי או שלדים של מה שהיה פעם בניין. כמו בכל מקום אחר אליו נכנס צה"ל ברצועה, תוואי הדרכים והכבישים נמחק לגמרי ומוחלף בדרך עפר מהודקת, עליה עובר הרק"מ שמוציא ומכניס את הכוחות לאזורי הלחימה.

סג'עייה היא שכונה גדולה הממוקמת מזרחית לעיר עזה ונחשבת היסטורית לאחד מפרבריה העתיקים יותר של העיר. משמעות השם הוא "האמיצים" והכוונה היא לחללים שנפלו בקרב בין האיובים לצלבנים במאה ה-13. נראה כי המורשת הלוחמנית של השם נשמרה באופייה של השכונה, שמהווה מעוז של חמאס מזה עשורים ומרכז חשוב במערך הגיוס, המנהור והלחימה של ארגון הטרור.

בהשראת האוקראינים

מבניה הנמוכים של פאתי השכונה מתחלפים די מהר במבנים גבוהים, בני חמש, שש ושבע קומות, שרובם פגועים או הרוסים לגמרי. בתוך ההריסות אני פוגש את סא"ל יונתן שניידר, מפקד גדוד 202 של חטיבת הצנחנים.

שניידר מונה לתפקיד בסך הכל לפני שבועיים אך ניכר כי הוא מכיר את האזור ואת הגדוד כמו את כף ידו. הוא מוביל את העיתונאים לנקודת תצפית ומנסה להסביר על הטופוגרפיה של המקום ועל ניסיונות חמאס להיערך שוב בשטח, כשפתאום מגיעה הדגמה חיה מאוד.

מטרות חשודות אותרו ונדרש אישור כדי "לסגור מעגל" ולחסל את האיום. שניידר מחייך בביישנות כשהוא מאשר את הירי מול קבוצה גדולה של כתבים וזמן לא רב לאחר מכן הפיצוצים נשמעים בבירור.

אנחנו ממשיכים עמוק לתוך הממלכה של גדוד 202, בחום צורב תחת ענני אבק שהופכים את הנוף האורבני ההרוס למקום שקשה מאוד לחיות בו. במעלה מבנה מגורים הרוס אנחנו מטפסים קומה אחר קומה, בגרמי מדרגות שחוקים ומתפרקים שגורמים לי לפיק ברכיים, כדי לראות משהו חריג.

בתוך המבנה החרב נמצא חדר נקי ושלם באופן יחסי, שמשמש כמוצב הקדמי של "פלגת האש" של הגדוד. בחדר פועל מאוורר ועל פריטי ריהוט שונים מסודרים רחפנים מכמה סוגים, סוללות ומסכי צפייה. מתוך החדר הזה מנהלים לוחמי הפלגה מלחמה בסגנון המאה ה-21.

מפקד הפלגה, פז בוסקילה, מסביר: "התחלנו מרחפן אחד שקיבלנו מהסמג"ד בשביל תצפיות. עם הזמן הרחבנו ושכללנו את הציוד וכעת לא רק שאנחנו מסוגלים לסגור מעגלי אש בדיוק, אנחנו גם יכולים להטיל פצצות מהרחפנים", הוא מספר.

"למדנו המון מצפיה בסרטונים של האוקראינים", מסביר מתן גרין, לוחם בגדוד שהתמחה כתלמיד ברובוטיקה והידע והחוש הטכני שלו הפכו אותו לנכס עבור הכוח.

המג"ד שניידר מביט בצוות בגאווה גלויה ואומר: "לא מעט מהמחבלים שחיסלנו מאז נכנסנו לסג'עייה - זה בזכות החבר'ה האלו פה".

מחוץ למבנה, המג"ד שניידר לוקח אותנו לראות שורה של עמדות ומעברים ששימשו את המחבלים בניסיון להתבסס שוב בשטח. "הם שמים כיסויים ואוטמים את הפתחים בבתים ההרוסים. ככה הם מצליחים לשהות פה מבלי שנוכל לגלות אותם. הם מגיעים לפה ללא נשק, כשהם מכירים את המצבורים שהשאירו פה בשטח. לאחר שהם מתחמשים הם מחכים, ותוקפים מהמארב כשמזדמן להם".

בשעה שאנחנו חוצים פתח בריצה הוא אומר, "אנחנו נלחמים פה, שומרים על מגע עם המחבלים ומאפשרים למי שנמצא מאחורינו לעבוד, ויש הרבה מה לעשות".

את כוונת המג"ד אנחנו מבינים כמה דקות מאוחר יותר, בהגעתנו לאתר בו לוחמי יחידת יהל"ם חשפו מנהרה של חמאס.

"זו המנהרה ששמשה את אנשי חמאס לחטיפת אורון שאול בשנת 2014", מסביר א' מיחידת יהל"ם כשהוא ניצב בפתח הגבול. כיוון המנהרה ברור וניתן לראות אותו מראש הבור, גבול ישראל. במהלך שבועיים של פעילות הכוחות בסג'עאייה אותרו שש מנהרות התקפיות שכללו אמל"ח, חדרי פיקוד ומידע מודיעיני. ניתן לשער שמנהרות אלו היו חלק ממטרת הכניסה לרצועה, והשמדתן היא בגדר חובה במסגרת שלילת היכולת של חמאס לשקם את תשתיות הטרור בשכונה.

תפילה ומלחמה

במהלך הצעדה לנקודת האיסוף מלווה אותי לוחם נאה וממושקף בשם יוסף כהן. כשהוא עטוף במדי קרב ואבק בלתי אפשרי להבחין כך, אבל יוסף מגיע מבית חרדי.

"החום פה נוראי, קשה לישון בלילה וקשה לנשום ביום, אבל אין שום מקום אחר שאני מעדיף להיות בו", הוא מספר.

איתו נמצאים לוחמים חרדים אחרים והוא מספר כי הוא מוצא גם זמן ללימוד ותפילה בתוך המסגרת האכזרית של לוחמה בלב עזה. "אין דבר יותר חשוב ממה שאנחנו עושים פה. בלי לחץ צבאי אי אפשר לדמיין שחרור חטופים", הוא משתף.

יוסף וחבריו לקחו חלק במבצע שהביא לשחרור ארבעת החטופים ונראה שהנושא לא מרפה ממנו. "אמשיך להילחם כמה זמן שצריך, עד שכולם יחזרו", הוא אומר, שנייה לפני שההאמר מחזיר אותי לנופים של עוטף עזה ומשאיר אותו שם, בחום ובאבק, להילחם את המלחמה של כולנו.