מבט הפחד בעיניים - זה מה שאמור להרעיד את העולם

מבט אחד של פחד בעיניים. זה מה שאמור להרעיד את העולם. מבט מצמית, של בעתת ה-7 באוקטובר בעיניים של נערה-ילדה שחיה בלייב את כל הרוע של העולם.

ילדה שרואה את החברות שלה נרצחות מול העיניים. מרגישה את הדם על הרצפה, על הבגדים, על הפנים התמימות, היפות, העדינות. שרואה מעליה עשרות מחבלים, התגלמות הרוע.

למה העולם כבר לא רועד?

ולא רק המבט. גם המשפט הזה. המצמית לא פחות, שמגיע מפיהם של המחבלים. "אלה הבנות, השפחות". ויש מי שפירש ש"אלה יכולות להיכנס להיריון". הפחד של כולנו מההטרדות המיניות והאונס מתומצת לתוכנית מהונדסת. כאילו אומר "אם כבר השארנו אותן בחיים - נרצח להן את המעט שעוד נותר מהנפש".

בסרטון הקשוח של חטיפת חמש החיילות מחמ"ל נחל עוז יש לא מעט מבטים מצמיתים. רואים אותם בעיניים של כל אחת מהן. חיילות גיבורות שכמעט לא היה להן סיכוי מול זרם המחבלים ששלף אותן מהמקום הבטוח והעבירן אל המקום הכי רע.

להסתכל לרוע בעיניים

נעמה לוי. קרינה ארייב. אגם ברגר. לירי אלבג. דניאלה גלבוע. חמש תצפיתניות שעדיין נמצאות בידי הרוע. לא הספיק למחבלים פשוט להיות רעים. הם הרי דאגו לתעד, כדי שכל העולם יראה. אבל כל העולם לא רואה עדיין. למה לצפות בילדות בפיג'מת פלנל זרוקות על הרצפה. למה לצפות בפנים מדממות ומבטים מבועתים. בידיים ורגליים קשורות באזיקונים, כשמעליהן המחבלים אומרים "את כל כך יפה". למה להסתכל לרוע הזה בעיניים, כשבסך הכל רוצים לישון טוב יותר בלילות.

בהתחלה היו רבים שמיעטו לצפות בסרטונים. תרבות הסנאף הלא מאורגנת שהפיצו המחבלים הייתה קשוחה, במיוחד בימים שהמציאות שהתגלתה מול העיניים הייתה מספיקה. אבל עכשיו יש תחושה של חובה. חובה לראות את הפנים החבולות. את העיניים היפות, מבועתות. את הרוע.

והרוע כאן מוצג בהתגלמותו. "כלבות, נדרך עליכן", אומרים המחבלים, מושיבים את הבנות צמוד אל הקיר. רגע אחרי הם כורעים בעצמם, על דם של אחרים, ומתפללים. והן אמיצות ומפוחדות ביחד, עונות. מבקשות לדבר באנגלית. מספרות על מכר בעזה. יוצאות במבט מושפל מהמיגונית אל הג'יפים הכבושים, היישר אל המחשכים.

מחמ"ל נחל עוז של שבעה באוקטובר כמעט לא נשאר שום דבר. אני זוכרת את הימים הראשונים שבהם עוד ניסינו לתפוס אותן, להבין את גודל האירוע. הן הרי שם בקו הראשון.

לא הקשיבו להן

אבל מהר מאוד הבנו שמנחל עוז כמעט לא נשאר עם מי לדבר. 15 נרצחו. 7 נחטפו. רק שתיים חולצו בינתיים על ידי החיילים הגיבורים. אורי מגידיש חולצה בחיים, ואפילו חזרה לשרת בצבא. נועה מרציאנו נרצחה בשבי, וחולצה כדי להביא את גופתה לקבורה בישראל. ונעמה, קרינה, אגם, לירי ודניאלה עדיין שם.

אבל לפני הכל, הן פשוט היו התצפיתניות. הן שמעו את הכל והתריעו גם לפני. "משהו קורה", הן אמרו, אבל לא הקשיבו להן. לא רצו לשמוע. הן בטח ישנו לפנות בוקר. נתקעו בבסיס בחג, וזה הרי די מבאס להישאר שבת בחמ"ל. ואז הרוע משתלט והילדות שלנו פוגשות אותו בפנים. חלקן מספיקות להתקשר, לסמס, אולי להיפרד. ומאז דממת אלחוט מצמיתה.

"יש שם בנות שנוגעים בהן", זעקה אביבה סגל האמיצה כששבה מהשבי. והיא לא היחידה שפגשה אותן. הן היו בחיים, עם מבט מצמית בעיניים. היא לא היחידה שהילדות שלנו ביקשו ממנה לא לשכוח אותן. אל תשכחו אותן. החזירו אותן. ואת כולם.

ואי אפשר להתעלם מעוד דבר. מאז אתמול, כשהודיעו על שחרור הסרטון, הרשת געשה. התמונות לא דלפו, אלא הועברו בצורה מחושבת, ורק בשעה שנקבעה מראש הסרטון הועבר לכלי התקשורת והופץ ברשת.

רק לפני שבוע הודלפו בתוך כמה שעות שמות של ארבע הגופות שחולצו מהמנהרות. אבל את הסרטון של הרוע, שבכלל צולם על ידו, אנחנו מאתרגים. שומרים. ואז העולם מכין לעצמו כוס קפה וקצת עוגיות בצד, ואומר שיחליט מה וכמה לראות, כי הוא כבר לא חייב לרעוד. אבל זו הסיבה שאנחנו מזכירים שוב ושוב את פני הרוע. כי העולם חייב. חייב לצעוק. החזירו. אותם. עכשיו.