בקשת התובע בבית הדין הבינלאומי בהאג להוציא צווי מעצר נגד הצמרת המדינית בישראל היא חרפה. בראש ובראשונה חרפה מוסרית, וגם חרפה משפטית, חרפה מדינית וחרפה ביטחונית.
אפשר (וצריך) להתגולל על החרפה הזאת בכל פה, משום שהיא מקפלת בתוכה עולם הפוך: הטוב הופך לרע, המגן לתוקף, הקורבן לאשם. היא שוללת מהעולם הנאור, חפץ החיים, את היכולת לעמוד נגד הרוע המוחלט שקם עליו, ובכך היא מבטיחה חסינות בפועל לכל ארגון טרור שיתקוף בעתיד. צריך להיות עיוור כדי שלא להבין עד כמה זה מערער את היציבות והביטחון לא רק באזור המלחמה שלנו, אלא גם (ואולי בעיקר) באירופה השלווה שבה פועל בית המשפט שידון בבקשה. היום ניר עוז, ומחר טולוז. או בריסל. או האג.
התגובה האינסטינקטיבית של הישראלים כי מדובר באנטישמיות היתה טעות. כרים קאן אינו אנטישמי: הוא בור, ושטחי ופופוליסט. הדבקת האנטישמיות לו ולבקשתו משחררת את ישראל מצורך כפול: הראשון, להתמודד איתה באמת, ולנסות לנצח, כלומר למנוע את קבלת הבקשה ואת הפיכתה לצווי מעצר ולכדור שלג מסוכן; והשני, להבין למה זה קרה, ולפעול בדרך מוצלחת יותר בעתיד.
לגבות בלחץ מאחורי הקלעים
החלק הראשון קריטי, וכדאי לא לזלזל בו. לצווי מעצר כנגד הצמרת הישראלית עלולות להיות השלכות דרמטיות. לא רק לעניינם של נתניהו וגלנט, שספק אם ייעצרו, אלא משום שבעיני רוב העולם עצם הוצאת הצווים תהיה פסק דין כי ישראל היא פושעת מלחמה, ואור ירוק להאצת תהליכי חרמות וסנקציות בשלל תחומים. זה תהליך שחובה לבלום אותו כעת. טוב עשתה צמרת הממשל בוושינגטון שיצאה, בקולה, נגד הבקשה; צריך לקוות שהיא תגבה אותה בלחץ מאחורי הקלעים שימנע את הפיכתה לצווים בפועל.
החלק השני קריטי לא פחות. לרוע המזל ספק אם הוא יתבצע. ישראל נתנה בחודשים האחרונים יותר מדי מתנות לאויביה ולשונאיה, ויש המונים כאלה ברחבי העולם. ההתנהלות שלה בכל הקשור לעולם ההומניטרי במלחמה בעזה היתה שערורייה: ממניעה מוחלטת בהתחלה, לזרימה כמעט מוחלטת כעת; מאמירות על הרעבת עזה, להקמת נמל ימי ופתיחת כל המעברים. בשום שלב זה לא נבע מאסטרטגיה סדורה, אלא רק כמענה ללחצים - פעם פנימיים, פעם חיצוניים.
כאוס ניהולי במלחמה
בכאוס הניהולי הזה מחליטה הממשלה על סיוע לעזה, וגורמים באותה הממשלה מעודדים פעולות לבלימת הסיוע שעליו הם עצמם החליטו. כל זה מגובה כמובן באמירות מיותרות, חלקן מטופשות, שמהן ניתן ללמוד לכאורה על כוונה לפגוע באזרחי הרצועה. אין בכך כדי להצדיק את בקשת התובע בהאג; יש בכך כדי להלין על הרשלנות המסוכנת שבה מנוהלת ממשלת ישראל.
אפשר להתכנס עכשיו בפינה ולטעון שכל העולם נגדנו, ולהוסיף כהנה וכהנה משפטים על כך שההיסטוריה תשפוט אותם ושזה הזמן להיכנס בהם עוד יותר בכוח, ובלה בלה כזה. זה יספק אולי את הקריז היומי של צייצני הממשלה, אבל זה לא יקדם את ישראל לשום מקום. ההיפך הוא הנכון: זה יסייע ליריביה, ובראשם סינוואר, שקיבל אתמול מבית הדין את המתנה הגדולה ביותר מאז ה־7 באוקטובר - לעמוד על אותו הפודיום עם ראש ממשלת ישראל.
אני מעריך שבנימין נתניהו פחות מרוצה מהמעמד. בשונה מסינוואר, שהוא בן מוות, לנתניהו יש אפשרות לשנות. הוא יכול סוף סוף להחליט על אסטרטגיה - בדרום, בצפון, בחטופים, בכלכלה - ולהתוות לישראל דרך, שתיחלץ את כולנו מהבור (ואותו עצמו מהאג). אם הוא יימנע מכך, התובע בהאג יהיה רק היורה: אחריו עלול לבוא גם המבול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו