לפני שרבים על היום שאחרי, מוכרחים לנצח ביום שלפני

חמאס ספג מכה כואבת, אך לא אנושה: "הישראלים נכנסים למקומות, יוצאים מהם, נוצר כאוס ואז חמאס חוזר", ביקר השבוע מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, את ההתנהלות בעזה. "לא ראינו תוכנית ישראלית למניעת מצב זה", הוסיף. יש להניח כי דברים דומים יאמר גם ג'ייק סאליבן, היועץ האמריקני לביטחון לאומי, בפגישותיו בימים הקרובים בישראל.

למעשה, ניתן היה לטעון כך גם ביחס למציאות בצפון השומרון. מזמן הפסקנו לספור את כמות המבצעים בג'נין ובגזרת טולכרם. כוחותינו נכנסים, עוצרים או מחסלים ויוצאים - גורמי הטרור מרימים ראש, צה"ל והשב"כ שבים ופועלים וחוזר חלילה. למרות זאת, אין במערכת המדינית או הביטחונית מי שמפקפק בתוחלת הפעילות הזו.

ההפך מכך, היא שוכללה והפכה למדיניות כמעט רשמית, שקיבלה את הכינוי "כיסוח הדשא" ומשקפת סברה שהמאבק בטרור הוא תהליך מתמשך ולא מהלך בנוסח "זבנג וגמרנו". הדברים נכונים ביחס לזירת יו"ש, שנחרשה שתי וערב ע"י צה"ל, קל וחומר ביחס לרצועת עזה שפעילותנו בה, עד עתה, התמקדה בהשגת שליטה מבצעית ובפירוק המסגרות הצבאיות של חמאס, אך לא בטיהור יסודי של השטח.

המכה שחמאס ספג מידי צה"ל אמנם כואבת, אך לחלוטין לא אנושה. סדר הכוחות שלו כולל עדיין אלפים רבים של לוחמים, תחמושת ואמצעי לחימה, וקילומטרים רבים של מנהרות. למח"טים ולמג"דים שנהרגו יש סגנים, ובכל מקרה חמאס יודע לעבור בקלות ממערכת סמי־צבאית להתנהלות גמישה וניידת המאפשרת טרור ולוחמת גרילה.

הוא חוזר לשגר רקטות כמעט מדי יום, מפגין שליטה ומשילות, ומציג רמה גבוהה של תיאום בין מרכיבי הפיקוד הבכיר - כפי שניתן ללמוד מהאופן שבו מתנהל המשא ומתן בעניין החטופים. במצב כזה, הוויכוח על "היום שאחרי" משול למחלוקת על עור הדוב שטרם ניצוד.

לשרת את חזונו של ביידן

כבר בחודש פברואר, במסמך שהופץ על ידי לשכת רה"מ, בנימין נתניהו, והציג את העקרונות ליום שלאחר המלחמה, צוין כי "תנאי הכרחי להגעה ליום שאחרי הוא שצה"ל ימשיך במלחמה עד להשגת מטרותיה: השמדת היכולות הצבאיות והתשתיות השלטוניות של חמאס והג'יהאד האסלאמי". באותו מסמך, ניתנה גם קריאת כיוון באשר לניהול העניינים האזרחיים ברצועה לאחר מיטוט שלטון חמאס: "ככל הניתן, הניהול האזרחי והאחריות לסדר הציבורי יתבססו על גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי, שלא יהיו מזוהים עם מדינות או גופים שתומכים בטרור ולא יקבלו מהם שכר". כרגע אין גורם שיוכל לשלוט בלי להיכנע לתכתיבי חמאס.

בראיית האמריקנים, הדיון על "היום שאחרי" נועד להוביל את ישראל להכיר בחוסר התוחלת של המלחמה, ולדחוק אותה לפתרון שיוצג כחלופה הפחות הרעה, אך ישרת את חזון ממשל ביידן לכונן סדר אזורי חדש ובמסגרתו גם מדינה פלשתינית.

ביחסי הכוחות הנוכחיים בעזה, אין גורם שיוכל להחליף את חמאס בניהול האזרחי בלי הסכמתו

האמת ניתנה להיאמר: אין אופציות טובות בעזה. אילו היו כאלה, הן היו מיושמות באחת מההזדמנויות הרבות לאורך שנות העימות. יחד עם זאת, ישראל לא יצאה למלחמה הזו כדי למצוא מחליף לחמאס אלא כדי להשמידו. זוהי המטרה. לא האמצעי. כמו כן, כלל לא ברור שהשלטת "הרשות הפלשתינית", שנוסף על כל תחלואיה גם תאפשר את שרידות חמאס ואת שיקומו, עדיפה על האלטרנטיבות.

לא צריך להיות איש מודיעין כדי להבין שביחסי הכוחות הנוכחיים בעזה, אין גורם שיוכל להחליף את חמאס בניהול האזרחי של הרצועה בלי הסכמתו. זה נכון לגבי "הרשות הפלשתינית", "מחנה דחלאן", "ממשל טכנוקרטי" או ראשי "חמולות" מקומיות. חמאס, מצידו, ייאלץ להשלים עם דגם כזה רק כשלא תהיה לו ברירה או אם הוא יעצב אותו כ"ממשלת בובות" שתספק כסות לשליטתו מאחורי הקלעים וחסות להתעצמותו הצבאית.

לא מחוברים למציאות

זהו ההקשר שבו יש לראות את הודעת בכיר בחמאס שלפיה "נהיה מוכנים לתמוך בממשלת הסכמה לאומית (פלשתינית) בעזה ובגדה, ואין הכרח שנהיה חלק ממנה". במקרה כזה, ישראל תשלם פעמיים: לא רק שחמאס יתעצם בחסות הממשל החדש, אלא שהיא תתקשה לפעול נגד ממשל זה, פן תואשם ע"י הקהילה הבינלאומית בהכשלת המאמץ לבסס "חלופה שלטונית לחמאס".

על כך, יש להוסיף גם את הלקחים שישראל חייבת להפיק ממסכת יחסיה עם הרשות לאורך שלושת העשורים האחרונים. כזכור, ישראל כבר העבירה בעבר את השלטון בעזה לידי הרשות הפלשתינית.

המחשבה שעתה היא תצליח במקום שבו נכשלה בעבר, נסמכת על משאלת לב המצדדים בכך יותר מאשר על בסיס עובדתי. הרשות תהיה חייבת את חזרתה לעזה לחמאס ולא לישראל. כך הציבור הפלשתיני יראה זאת, ומכאן ייגזר גם יחסו כלפיה. זו אותה רשות שאינה מצליחה לשלוט בג'נין ובצפון השומרון, ושאלמלא צה"ל והשב"כ, ספק אם היתה בכלל מסוגלת להתמודד עם האתגרים הביטחוניים גם כלפיה.

ועוד מבחינתה של ישראל, זו אותה הרשות שלא גינתה את הטבח ב־7 באוקטובר, שמובילה את המאמצים להאשמת ישראל בפשעי מלחמה, שמנציחה בקרב אנשיה את תודעת המאבק בישראל, שמספקת תמריצים לטרור ושממשיכה להחדיר דרך מערכות החינוך את שנאת היהודים. כשזהו המצב, הדיבורים על הרחבת מוטת שליטתה לעזה אינם מחוברים למציאות.

בחוגים שונים משתעשעים ברעיון להפקיד על הרצועה את מוחמד דחלאן, בתמיכת איחוד האמירויות ומדינות נוספות. גם בלי להעמיק במשנתו המדינית של דחלאן ובאתגרים שהיא מציבה לישראל, ברור כי גם הוא יהיה תלוי בחמאס, והשיקולים לגביו דומים לאלה שמתייחסים לרשות הפלשתינית. רעיון ה"חמולות", שנועד לעקוף את חמאס דרך גורמים מקומיים, נחל כישלון והמחיש את שליטתו המוחלטת של ארגון הטרור בשטח.

טרם בשלו התנאים

כשזהו המצב, אין מנוס מקביעה כי גם בחלוף שבעה חודשים - טרם בשלו התנאים לכינונו של שלטון חלופי לחמאס. מנקודת מבטה של ישראל, שאלת "היום שאחרי" בעזה משנית ביחס למטרה החשובה יותר: השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, ושיקום ההרתעה הישראלית. אל לה לישראל להתפתות להצעות שיספקו מראית עין של פתרון, ויותירו את הבעיה על כנה.

כדי להגיע ל"יום שאחרי" יש להאיץ את קצב הלחימה ולהגביר את העוצמה: ברפיח, במחנות המרכז ובאזורים שבהם חודשה הפעילות של חמאס. חיוני לפעול נגד המנגנונים השלטוניים שלו, שהפגיעה בהם עד כה היתה מינורית, וגם לא פחות חשוב זה לרסק את מפקדתו בחו"ל.

מעל הכל, חיוני למתן את המחלוקות הפנימיות בתוכנו, בכל הדרגים והרמות. המלחמה בעיצומה ואין איש יודע לאן היא עלולה להתפתח בכל אחת מהזירות. כדי להתמודד בהצלחה – חיוני לשמר את הלכידות.

הכותב מכהן כראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית.