הפוליטיקה של המלחמה: סוגיית התקיפה באיראן, כמו גם אופן הלחימה בעזה, מביאה אל הקצה את הפער העצום המתהווה בישראל, בין הצורך להשתלב באסטרטגיה אזורית ועולמית כוללת, כזו שתקדם את ישראל ותאפשר לה ניצחון אמיתי בעזה, לבין הפוליטיקה הקטנה והמפלגתית, המבוססת על תפיסת עולמם הקיצונית והמשיחית של מובילי הקואליציה: בן גביר וסמוטריץ'.
לכל מי שהיה מעורב מעט, היה ברור כי האיראנים יגיבו אמנם על הפגיעה בריבונות שלהם בקונסוליה בבירות, אך תגובה כזו שישראל תוכל לכאורה להכיל. ואכן זו הייתה תגובתה של איראן. נחיל כטב"מים איטי ופגיע, וטילים שהיה ברור לכולם שייורטו ברובם הגדול בדרכם הממוקדת ליעדים מאוד מוגדרים. לכל מי שמבין, ברור שאיראן אינה מעוניינת במלחמה כוללת שכן מלחמה תזיק לה ביותר, לא רק בגלל הפגיעות שתספוג, אלא בעיקר בכך שהיא תמקד את העולם כולו בנעשה שם, תמנע מהם להמשיך ולפתח את הגרעין ולבנות את הקואליציה שלהם עם רוסיה, צפון קוריאה וסין.
לאיראן נוח מאוד שהחותים תוקפים מדרום, חיזבאללה מצפון והמיליציות העירקיות ממזרח בעוד הם נהנים משקט יחסי והמשך התעצמות צבאית.
מבחינתה של ישראל, נכון אמנם להגיב בעוצמה ולהפגין יכולות צבאיות לשימור ההרתעה, כי בסופו של דבר אנחנו חיים במזרח התיכון וחייבים לדבר בשפה המקומית. אבל המועד הנכון לעימות בעצימות גבוהה צריך להיקבע ע"י ישראל, בהתאמה למצבה הביטחוני, ליכולות הצבא ולמצב החברה. בהיבטים אלו נראה שלא זו השעה. מאידך, הפוליטיקה הקטנה המונעת על ידי גלגלי הקיצוניות המטורפת של בן גביר וסמוטריץ', מובילה את הממשלה להחלטות לא ראציונליות בהכרח מתוך רצון לשמר את קיומה של הממשלה, גם אם זה יבוא על חשבון המדינה.
"הנזק הגדול של בן גביר וחבריו"
בבחינה אסטרטגית נקייה, נכון היה שישראל תגיב באחת הדרכים: או בעצימות גבוהה מאוד אבל במועד מאוחר יותר, או תגובה מתונה אותה איראן תוכל להכיל עכשיו. גם האמריקאים הבהירו זאת כתנאי למתן גיבוי להמשך לחימה ברפיח. במובן הזה נראית התגובה הנוכחית של ישראל כסבירה גם אם לא הכרחית בתזמון הזה דווקא. הנזק הגדול הוא לא במהלכים המבצעיים אלא בתגובות הבלתי אחראיות של בן גביר וחבריו הגורמים למדינה נזק רב יותר מכל אויב חיצוני אחר.
במזרח התיכון החזק שורד. מסיבה זו חייבת ישראל להפגין כוח ויכולות הרתעה גבוהות, ובהיבט זה היא נכשלה ב 7/10 אך הוכיחה שיפור ניכר הן ביכולות הצבאיות, והן באלו המודיעיניות בלחימה בעזה. אולם גם הישגים אלו נשחקים בעוד צה"ל מדשדש בעזה על רקע היעדר הגיבוי העולמי למהלכי ישראל בעזה, הנובעים מעמדתם של קיצוני הממשלה הדורשים מבחינתם שהיום שאחרי שם ייראה שונה לחלוטין מהיום אותו רואה ארה"ב ושאר מדינות המערב ושכנותינו הערביות.
בשורה התחתונה, חשוב להבין כי גם אחרי כישלון אירועי אוקטובר האחרון, צה"ל יודע לנצח. שב"כ ואמ"ן יודעים להביא מודיעין ויכולות ההגנה שלנו יכולות למנוע איום קיומי חיצוני על ישראל. אבל ללא מנהיגות מדינית שקולה, הגיונית ואסטרטגית, כזו הרואה את טובת המדינה ואזרחיה במקום את טובת נבחרי הציבור שלה ומפלגותיה, לא נוכל ממש אף הישג מבצעי ולהביאו לכדי ניצחון ויצירת הרתעה. ישראל כיום מפגינה יכולות מבצעיות מרשימות מאוד ומנצחת בקרבות, אולם נכשלת לחלוטין במעשה המדיני והפוליטי ומפסידה במלחמה בכל החזיתות.
יומם של איראן וחיזבאללה חייב להגיע והוא יגיע. אולם כרגע על ישראל להתמקד בסיום הלחימה בעזה, בשחרור החטופים ובסיום שלטון חמא"ס ברצועה תוך בניית אסטרטגיה ליום שאחרי. כזו שתאפשר את השתלבות ישראל בציר האיזורי אותו מנסה ארה"ב לבנות ותוך שיקום המדינה והחברה בישראל. כל מהלך אחר, יהווה פגיעה קשה בחוסנה הצבאי והחברתי של ישראל ויגרום נזק לשנים רבות.
ליאור אקרמן הוא ראש התחום חוסן הלאומי במכון למדינות ואסטרטגיה באונ' רייכמן
