כשיוזמים יש התפתחויות חיוביות: ישראל תוכל לספוג את המחירים אך תפגע אם לא תפעל

עומדת על הרגליים האחוריות: לראשונה מאז פרוץ המלחמה הציבה ישראל אולטימטום ברור לחמאס, אם המו"מ לשחרור החטופים לא יתקדם ויבשיל בימים הקרובים, הפעולה ברפיח תצא לפועל גם במהלך חודש רמדאן.

לצעד הזה יש חשיבות מכמה טעמים. הראשון - ישראל נוטלת בו את היוזמה לידיה. אחרי זמן רב מדי שבו היא היתה פסיבית ורק חיכתה לתגובת הצד השני היא משרטטת גבול גזרה ברור שיש לו גם תאריך תפוגה: יום ראשון, 10 במארס, תחילתו של חודש רמדאן. אם עד אז תהיה עסקה, רפיח תידחה בכמה שבועות, ואולי חודשים, בכפוף לכמות החטופים שישוחררו. אם לא, ישראל תפעל לפירוק גדודי חמאס ברפיח כבר עתה, עם כל המחירים הנלווים לכך.

הטעם השני הוא חשיבותו של חודש רמדאן למוסלמים בכלל, ובמקרה הזה לפלשתינים בפרט. ברפיח מרוכזים כיום כ־1.4 מיליון פלשתינים, רובם פליטים מצפון הרצועה ומחאן יונס שבהן צה"ל כבר פעל. מבצע ברפיח יחייב להניע אותם לאזור אחר ברצועה וישבש להם את הסיכוי לקיים איזושהי שגרת תפילות וסעודות בחג. מבצע כזה בהכרח גם יהפוך את רפיח – וגם את מחנות הפליטים של מרכז הרצועה, שבחלקם צה"ל טרם פעל – לאזור מלחמה, שהתושבים בו ישלמו את מחירה בחודש הקדוש והחשוב להם ביותר בשנה. בישראל מקווים שהחשש הזה יקדם איזשהו לחץ ציבורי־עממי בעזה, שידחק בהנהגת חמאס לקדם עסקה כעת.

הטעם השלישי הוא בינלאומי. ישראל לא רק מאיימת אלא גם מושיטה יד, ואומרת למעשה שהיא מוכנה לכבד את חודש רמדאן – ולהקל במהלכו על מצוקת הפלשתינים בעזה – ובלבד שמצוקותיה, ובראשן החטופים, יזכו להקלה מקבילה. זה גזר משמעותי שלממשל ביידן, ולצדו לממשלים נוספים במערב ולמנהיגי ערב, יהיה קל לשווק אותו כהצלחה שלהם בהקטנת ממדי המלחמה בעזה ונזקיה.

הטעם הרביעי, וגם החשוב ביותר, הוא פנימי. כבר כמה שבועות שמשפחות החטופים חושדות שעניינן נדחק הצידה בשם מטרות אחרות. חלקן אף מאמינות שיש מי מבין שרי הממשלה שמוכן להקריב את החטופים, כדי לא לשלם את המחיר הכרוך בהשבתם הביתה – בהשהיית המלחמה ובשחרור אסירים ביטחוניים. כעת ישראל מסירה את החשדות האלה, ומאותתת שהיא מוכנה להושיט יד לקידום המו"מ ולהסכמות אפשריות בעתיד.

הדרך לעסקה עוד ארוכה. חמאס שם וישים מגבלות, וידרוש מחירים כבדים שחלקם עתיד לעורר מחלוקת פנימית בישראל. לישראל יש מה להפסיד אם היא לא תצא לפועל: בחייהם ובשלומם של החטופים, וגם בשחיקה הבינלאומית במעמדה ובתמיכה בה, שכדאי מאוד שלא לזלזל בנזקיה המיידיים והעתידיים. מנגד, גם לחמאס יש מה להפסיד: לא רק בהמשך כתישת כוחו הצבאי ופירוק מוסדותיו השלטוניים, אלא גם בפגיעה בבסיס התמיכה הציבורית בו – העם הפלשתיני.

לכן, בעת הזאת עסקה היא אינטרס משותף לצדדים. ישראל תוכל לספוג את מחיריה בהפסקה זמנית של הלחימה ובשחרור אסירים, משום שהיא תאפשר לה לקיים את חובתה לשחרר את החטופים, ואולי גם לנצל את ההפוגה בלחימה כדי להשיב חלק מתושבי הדרום והצפון לבתיהם (בהנחה שתהיה בצפון הפוגה מקבילה) ולהתחיל בשיקום המשק.