חמאס עשוי לנייד חטופים - ולייצר הזדמנויות חילוץ נוספות

מפתה לראות במבצע המוצלח ברפיח את המפתח לסוגיית החטופים. מבצע מדויק ומוקפד, שמניב את התוצאה הרצויה וחוסך את הצורך לשלם מחיר כבד עבור הישראלים שמוחזקים בעזה.

היה מי שהשווה את המבצע הזה לאנטבה. זאת השוואה מופרזת בכל היבט אפשרי: במרחק, בתעוזה, בהליכה אל הלא נודע, ביכולת לספק מעטפת, ובעיקר – בפתרון הבעיה. באנטבה נפתרה באחת כל בעיית החטופים של מטוס אייר פראנס (למעט הנוסעת דורה בלוך שנרצחה בבית החולים); ברפיח נפתר עניינם של שני חטופים בלבד – פרננדו מרמן ולואיס הר – עולם ומלואו בפני עצמם, אבל רק קצה הקרחון של הבעיה.

שחרורם התאפשר קודם כל בזכות מודיעין מושלם של השב"כ. מבצעים מהסוג הזה, במקום צפוף ועוין כמו מחנה הפליטים שבורה, הם עניין מורכב במיוחד. צה"ל התקשה בגזרה הזאת גם בימים שבהם ישראל שלטה בעזה וחמאס היה בחיתוליו. הצפיפות, החשדנות, האיבה – כל אלה הופכים את רפיח בכלל, ואת שבורה בפרט, ליעד סבוך לפעולה.

המודיעין אפשר לצמצם למינימום אלתורים. על בסיסו הוכנה תוכנית מפורטת, ובוצעו מודלים על יעד שדימה את המבנה שבו הוחזקו החטופים. המשימה הוטלה על הימ"מ, שהוכרזה לפני שנים אחדות כיחידה הלאומית להשתלטות. מי שהובילו אותה ליעד היו לוחמי היחידה המבצעית של השב"כ, שכבר היו אחראים בראשית המלחמה לשחרורה של החטופה אורי מגידיש.

למבצע היו מעגלים רבים של ביצוע ושל שותפי סוד. היו בו אלמנטים של הונאה שגרמו לחמאס לחשוד שצה"ל פותח בפעולה נרחבת ברפיח, ואלמנטים של מיסוך שתחתם התאפשר להכניס ולהוציא את הכוחות ואת החטופים. כל אלה דרשו סנכרון מדויק בין צה"ל והשב"כ, ובין פיקוד הדרום וחיל האוויר והכוחות בשטח. משך הזמן הקצר שלקח מרגע ההגעה לבית ועד לחיסול השומרים ושחרור החטופים (כדקה), ומשך הזמן הקצר שעבר מההשתלטות ועד להגעת החטופים לבית החולים (כשעה וחצי), מלמדים עד כמה הכל תקתק כמתוכנן.

זה לא עניין של מה בכך: מבצעים מהסוג הזה מתנהלים בסיכון גבוה ובתנאים של אי־ודאות, עם שלל משתנים שעלולים לצוץ בכל רגע. האישורים והביצוע דורשים יכולת מקצועית גבוהה ועצבים מברזל, וגם נכונות לשלם מחיר – בחיי לוחמים ובחיי חטופים. מבלי לקחת את הסיכונים האלה אין סיכוי להצליח, ומערכת הביטחון הלכה הפעם רחוק מאוד כדי להצליח.

לחץ מייצר הזדמנויות

השמחה על הצלחת המבצע נמהלה בידיעה על מותם של שני לוחמי מגלן, רס"ל עדי אלדור ורס"ל (מיל') אלון קליינמן. גם הם, כמו כל כוח אחר שפועל בחודשים האחרונים בעזה, שואף להשיג שתי מטרות עיקריות: לאתר ולהרוג את הנהגת חמאס, ולשחרר את החטופים. לכוחות האלה אמנם לא היה חלק ישיר בשחרור של הרמן והר, אבל הלחץ שהם מפעילים על חמאס מטלטל את הארגון ומייצר לא מעט הזדמנויות, שאחת מהן נוצלה שלשום.

מפתה לחשוב שחמאס יקשיח כעת את יחסו לחטופים. סביר שהוא יגביר את השמירה סביבם, ואפשר שגם ינסה להעביר את אלה מביניהם שמוחזקים עדיין בדירות (בעיקר באזורים שצה"ל עוד לא פעל בהם, כמו רפיח) למסתור תת-קרקעי מוגן יותר. במעבר כזה גלומים גם יתרונות, משום שכל תנועה מספקת מודיעין ובהמשך לכך גם הזדמנויות נוספות לתקיפה.

ועדיין, המחשבה שניתן יהיה להשיב הביתה במבצע צבאי את כל 134 החטופים שנותרו בעזה - מוטעית. עברו יותר משלושה חודשים בין שחרורה של מגידיש לשחרורם של הרמן והר, ובקצב הזה יעברו שנים רבות עד שכל החטופים ישובו הביתה. לכן, גם כעת הסיכוי הטוב ביותר להצלתם הוא בעסקה, שצריכה להתבצע תחת המשך הפעילות הצבאית והמכבש המתגבר על חמאס והנהגתו.

בשולי הדברים, לא ניתן היה לחמוק מהפער העצום בין הצניעות של הלוחמים שפעלו ברפיח, לבין המרדף של הפוליטיקאים אחר קרדיט. הביקור של ראש הממשלה בימ"מ נועדו להאדרתו, ובלט לרעה על רקע הימנעותו המתמשכת ממפגש עם מפוני בארי, כפר עזה וניר עוז. מתברר שגם 130 ימים לתוך המלחמה, יש מי שסבור שאחריותו היא להצלחות בלבד.