למרות שנסראללה לא שולל פשרה, המלחמה בצפון בלתי נמנעת

מאז חודש אוקטובר האחרון, שורה ארוכה של מתווכים מדלגת בין ירושלים, ביירות ומדינות נוספות במערב, במאמץ קדחתני למנוע את התרחבות העימות הנוכחי בין ישראל לחיזבאללה לכדי מלחמה כוללת, שעלולה להפוך למלחמה אזורית.

בין המתווכים - שר החוץ הבריטי, שרי החוץ וההגנה וראש המודיעין של צרפת, ושליח אישי של הנשיא עמנואל מקרון. הפעיל מכולם הוא עמוס הוכשטיין, נציגו של הנשיא האמריקני ג'ו ביידן, שתיווך בין ישראל ללבנון בסוגיית הגבול הימי. הוא ביקר אצלנו השבוע ונפגש עם מקבלי ההחלטות, ובהמשך יחזור לביירות.

בקווים כלליים, המתווכים מציעים הסכם שקובע הפסקת אש בין הצדדים, ולאחריה - הסגת פעילי חיזבאללה, לרבות יחידות העילית של "כוח רדואן", צפונה, למרחק של 12-10 ק"מ מהגבול, וחיזוק ותגבור משמעותיים של כוח יוניפי"ל וצבא לבנון בדרום. ובמילים אחרות: יישום מחדש של החלטת מועצת הביטחון 1701, שהתקבלה ב־2006 אחרי מלחמת לבנון השנייה.

בתמורה תידרש ישראל להסכים לתיקוני גבול, קטנים יחסית, בכ־12 נקודות שנויות במחלוקת לאורך הגבול המשותף. הבעיות המורכבות יותר הן באזור הר דב, המכונה חוות שבעא, והכפר רג'ר, שהיה חצוי ושרק בעת האחרונה חובר לו יחדיו בשליטה מלאה של ישראל.

כמו בעזה, גם בלבנון המו"מ לא מתנהל ישירות מול ארגון הטרור. לבנון, בניגוד לעזה, היא אמנם מדינה ריבונית לכאורה, אבל רק לכאורה. ממשלת המעבר, ממש כמו ממשלת קטאר, מעבירה את ההצעות לחיזבאללה, שהוא בעל הבית האמיתי, וממתינה למוצא פיו.

נסראללה הכריז פעם אחר פעם שלא יסכים להפסקת אש לפני שתיפסק הלחימה בעזה (טוב שלא דרש את נסיגת צה"ל ואת הסרת המצור), אך אותת שהוא פתוח וקשוב לכל הצעה להסכם מדיני שיעצור את ההתכתשות בגבול הצפון ושימנע מלחמה כוללת.

יש לכך הרבה סיבות. החשובה שבהן היא שחיזבאללה הוקם בידי האיראנים, בראש ובראשונה כדי להגן על האינטרסים של איראן (השיעית) ולשמש מוצב קדמי למקרה שתותקף, אבל לא כדי שיושמד במלחמה להצלת ארגון פלשתיני (סוני). למען פלשתין מותר להקריב כמה מאות פעילים, אבל לא צריך להתאבד.

נכונותו של חיזבאללה "להקשיב" למתווכים קשורה גם לעובדה שהמלחמה המוגבלת שמנהל הארגון מול ישראל גרמה אמנם לפינוי יישובי הצפון ולנזקים רבים - אבל אילצה גם יותר מ־100 אלף תושבים, רובם שיעים, לנטוש את בתיהם בדרום לבנון.

דרושה הכנה יסודית

סיבה נוספת שמניעה את נסראללה לא לסגור את הדלת בפני הסדר מדיני לפי הקווים המוצעים, היא שבכל מצב נתון הוא ייצא ממנו כמרוויח הגדול.

דוגמה אחת: ישראל תתחייב לבצע תיקוני גבול, אולי אפילו נסיגות מזעריות בשטח, אך יכולתו של חיזבאללה לפתוח במלחמה נגד ישראל בכל רגע נתון לא ממש תיפגע. את רוב הטילים שיש ברשותו יוכל לשגר גם מעבר לליטני, ושום כוח בעולם - בוודאי לא יוניפי"ל מתוגבר וצבא לבנון - לא יוכל למנוע את שובם לדרום של פעילי "כוח רדואן", שרבים מהם הם תושבי הכפרים שבאזור.

האם בשל כך צריכה ישראל לדחות את רעיון ההסדר המדיני ולהתעקש על פתיחת מלחמה נוספת בצפון? התשובה היא לא. עדיין לא. מלחמה בצפון בשלב כלשהו, כדי להסיר את איום חיזבאללה, היא בלתי נמנעת, וייתכן שלא יהיה מנוס ממנה כבר בעת הקרובה, אם חיזבאללה ינסה להקשיח את תנאי ההסדר המוצע וידרוש, למשל, את הפסקת טיסות הסיור של חיל האוויר בשמי לבנון.

אבל כדי לפתוח במלחמה בלבנון לפירוק חיזבאללה מנשקו, צריך זמן לא רק כדי לרכך את התנגדות האמריקנים, אלא גם כדי להיערך למלחמה ביותר משתי חזיתות, לרענן כוחות, לחדש מלאים ותחמושת, ובעיקר - להכין את העורף הישראלי להיקף פגיעות ולנזק שלא ידע כדוגמתם.

ועד אז, כדאי להידבר עם האמריקנים גם על איראן ועל היום שאחרי בלבנון - כולל, למשל, הסרת החרם הסעודי על מנהיג הסונים בלבנון סעד חרירי, שעומד בראש המחנה שמתנגד לחיזבאללה. אבל את זה לא קל לעשות בזמן שאין אפילו קצה של הידברות עם וושינגטון על היום שאחרי בעזה.