נחושות מתמיד: התצפיתניות ששרדו את הטבח מסיימות קורס קצינות

בימים אלה מסיים מחזור חדש של תצפיתניות את קורס הקצינות בבה"ד 1. הבנות שאיבדו את חברותיהן בטבח בשמחת תורה, שהתגייסו עם מוטיבציה חלקית ובחשש, חוזרות לתפקיד והן נחושות מתמיד: "אני מחויבת לעשות את זה ולהמשיך את הדרך שלהן", אומרת הצוערת שובל בשם כולן.

בחזרה ל־6:30 בבוקר, 7.10. התצפיתניות בבסיסים בעוטף עזה מביטות במסכים ולא מאמינות. "יש לנו פשיטות בכל הגזרות, וגם לבסיס שלנו. סיטואציה שלא יכולנו לדמיין אפילו בחלומות הגרועים ביותר. פחדנו מאוד, אבל היינו צריכות להמשיך לתפקד", מספרת הצוערת אבישג, בת 20 מהשרון, שבשמחת תורה היתה מפקדת במחנה רעים.

אבישג: "לא ידענו אם נצא מזה בשלום, וחברות טובות שלנו נפלו, אבל מה תעשי?! תסתכלי במצלמות, תדברי בקשר. זה התפקיד שלך"

"אין לי נשק ואנחנו באי־ודאות איומה. מבחוץ אני שומעת יריות וצעקות, ומבינה שזה לא משהו רגיל. זה מפחיד, בכנות. מפחיד מאוד־מאוד־מאוד. יש מחבלים בבסיס. אני מתה מפחד, וגם החיילות מתות מפחד. לא היה לנו מושג אם נצא מזה בשלום, וחלק מאיתנו באמת לא יצאו מזה - חברות טובות שלנו בבסיסים הסמוכים נפלו. אבל מה תעשי? תסתכלי במצלמות, תדברי בקשר, בטלפון - זה התפקיד שלך".

הבנות בחמ"ל מבועתות, נמנעות מלהיכנס לאתרי החדשות מחשש ממה שיקראו שם. הן מחזקות זו את זו במבטים, וחוזרות למסך. "ידענו שהמצב לא טוב. כשמישהי התמוטטה כי חבר או חברה שלה בעין הסערה, נתנו לה יד ואמרנו לה שזה מה שיש עכשיו. דיברנו בעיניים, כי יש דברים שמפחיד להגיד.

"היה יום כאוטי וקשה, והחזקנו מעמד בזכות התפקיד. יש לנו תחושה שעשינו שם הרבה דברים, גדולים מגבול היכולת שלנו. אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע שבו הפסקנו לפחד, אבל יש כאלה שעוד לא הפסיקו", אומרת אבישג.

כעבור שעות ארוכות זוּכָּה הבסיס, והתצפיתניות הורשו לצאת מהחמ"ל. שבועיים לאחר אותו יום, החלה למעשה המלחמה.

"העקב בקרקע"

אבישג מגלה שהיא התאהבה במקצוע ויוצאת לקצונה. "התאהבתי בקונספט של לאהוב תא שטח ולתת לו כל כך הרבה. אני אוהבת את הגזרה שלי הכי בעולם, זה המקום הכי יפה בארץ בעיניי. כל תצפיתנית אוהבת את השטח והגזרה והקיבוצים שעליהם היא שומרת.

"זאת אהבת הארץ, וזה מה שמושיב אותן מול המצלמה גם כשיש מחבלים בבסיס וגם כשרואים דברים שלא ייאמנו. זה העקב בקרקע הכי חזק שיש לנו. היה ברור לי שאני לא עוצרת אחרי שנתיים. צריך אותנו עכשיו יותר מתמיד. זה מטורף מהבחינה האישית ומבחינת התרומה למדינה".

אבל לאבישג יש סיבה נוספת שבשלה היא יצאה לקצונה. חברתה, שאיתה התגייסה ועברה את קורס התצפיתניות, מפקדת בחמ"ל בנחל עוז, נפלה בשבת ההיא. "היא אהבה את התפקיד ואת הגזרה שלה כמו שלא ראיתי בחיי. כשאני הולכת בקיבוץ ארז, שהיה הגזרה שלה, אני מרגישה שאני הולכת איתה. הסיפור שלה מְסַפֵּר אהבה. קיבלנו הודעה שכולן נהרגו כבר ב־7.10, אבל עד שהודיעו למשפחה שלה האמנתי שהיא חיה".

ועוד דבר: בניגוד לרבים לאחר הטבח, שהדגישו דווקא את הזלזול של הדרגים הבכירים בעדויותיהן של התצפיתניות, אבישג מספרת שמעולם לא זלזלו בניתוחים שלה - והיא תדאג שאיש גם לא יזלזל בעתיד: "אם הייתי חושבת שמזלזלים, הייתי הולכת הביתה", היא מבהירה.

הספק התפוגג

גם הצוערת שובל, בת 20 ממודיעין, התגייסה כשהיא ספקנית. גם היא, כמו אבישג, החלה את דרכה כתצפיתנית בגדוד 414. "ברגע שנכנסתי לחמ"ל כיסופים וראיתי את הבנות נפתחו לי העיניים והייתי בהלם מכמה שהתפקיד הזה משמעותי.

שובל: "'העיניים של המדינה' זאת לא סיסמה. אנחנו מכווינות כוחות, מסכלות, מתריעות, ובאמת אנחנו העיניים של החיילים בשטח"

"'העיניים של המדינה' זאת לא סיסמה. אנחנו מכווינות את הכוחות, מסכלות, מתריעות, ובאמת־באמת אנחנו העיניים של החיילים בשטח. האחריות גדולה מאוד. למ"כים ולקצינים יש אפילו תפקיד משמעותי יותר".

שובל חלמה להיות קצינה מגיל צעיר. "ברגע שהתחילה המלחמה אמרתי שאני לא הולכת להיות קצינה. בעיקר אחרי מה שקרה לחברות שלי בכרם שלום, יפתח וכיסופים. אבל אחרי שבוע הבנתי שאני כן יוצאת, לא משנה מה. אני מחויבת לעשות את זה ולהמשיך את הדרך שלהן.

"מפקדת המחלקה שלי בטירונות במשך חודשיים וחצי נהרגה בנחל עוז, יחד עם כל החברות שלנו. קיבלתי ממנה המון. היא העניקה לי את הדרגות בסוף הטירונות, וידעתי שאני אגן על המדינה - כמו שהיא הגנה".