יש מי שיקבל אחריות, יש מי שיצדיע ויילך - ויש מי שייאחז בכיסא

102 ימים למלחמה - וגוברת התחושה שישראל מתרחקת בהתמדה מ־7 באוקטובר ומתקרבת אל 6 באוקטובר.

עדויות לכך לא חסרות. מעימותים גסים בישיבות הקבינט ובממשלה ועד לציוצים ירודים ברשתות החברתיות, שעיקרם פוליטיקה נמוכה ופוגענית, ומעל לכל - תקציב המדינה שאושר אתמול בממשלה. זה תקציב נטול בשורה, נטול חמלה, נטול תקווה, וגרוע מכל - נטול הבנה של רעידת האדמה שהתרחשה כאן בשבת השחורה, שמחייבת טלטלה מקבילה גם בחלוקת המשאבים הלאומיים.

תרבות ה"אני" שולטת בכל

זה תקציב שלפיו מי שעובד - יעבוד יותר, ומי שמשרת - ישרת יותר, ומי שתורם - יתרום יותר, ומי שנזקק - יזדקק יותר. לא נעשה בו שום מאמץ לחשוב מחוץ לקופסה, וגם לא ניתנה בו שום תשובה לקשיים העצומים שנתגלעו בישראל מאז השבת השחורה: בבריאות, בחינוך, בחקלאות ובעיקר ברווחה. כל אלה יוחלשו במקום להתחזק. כתוצאה ישירה מכך האזורים שספגו את עיקר הפגיעה - הפריפריה בדרום ובצפון - יתרחקו עוד יותר מהמרכז.

ניתן היה לקבל חלק מהגזירות האלה לו היתה נלווית אליהן דוגמה אישית. במלחמת יום הכיפורים החליטו שרי הממשלה לתרום כל אחד משכורת של חודש כדי להתוות את הדרך לאזרחים. המצב כיום הפוך: שרים נאבקים על כיסאותיהם, ומפלגות על הכספים הקואליציוניים. תרבות ה"אני" שולטת בכל: מעטים, אם בכלל, שמים לנגד עיניהם קודם כל את הצורך הלאומי.

מאז שגלית דיסטל־אטבריאן התפטרה ממשרד ההסברה, אי־אז בראשית המלחמה, איש לא חשב ללכת בעקבותיה. אלה לא רק המשרדים המיותרים, שמובילים בהכרח לג'ובים מיותרים ולבזבוז כספים מיותר, ולשובל של חברי כנסת מיותרים כתוצאה מחוק נורבגי מיותר. זה ההיעדר המוחלט של דוגמה אישית: בעוד הציבור מתבקש להדק חגורה ולשלם יותר מיסים, בממשלה בר הסלטים פתוח כתמיד.

בתרבות הקלוקלת והמושחתת הזאת זוהרים למרחוק כל מי שנוהגים אחרת: הארגונים הפרטיים והעמותות שהתגייסו בכל דרך מאז שמחת תורה, לעיתים קרובות על חשבונם; המילואימניקים ובני משפחותיהם, והמוני המתנדבים בכל מגזר אפשרי; והעם בכללותו - שבחר במאחד ולא במפלג, ומתבונן בבעתה בנבחריו שמתעקשים להחזיר אותו למלחמות הפנימיות, כאילו לא די לנו באויבים שמאיימים עלינו מבחוץ.

יצדיעו לדגל - ויעזבו

מהסיבה הזאת בלט כל כך נאומו אתמול של הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי. לו כוכבי היה פוליטיקאי, הוא היה אומר שהקטסטרופה קרתה במשמרתו של מישהו אחר, ולכן היא באחריותו של מישהו אחר. אבל הערוגה שבה הוא גדל היא אחרת, והערכים שעליהם הוא חונך הם אחרים.

ברור לו שכמי שכיהן בשני העשורים האחרונים כמפקד אוגדת עזה, ראש אגף המודיעין, אלוף פיקוד הצפון ורמטכ"ל, יש לו נגיעה ישירה לכל מה שקרה גם אחרי שהמשמרת שלו הסתיימה, והאחריות הזאת צריכה להיבדק, כי כך נוהגים כל מדינה וארגון ואנשים בריאים וחפצי חיים.

לרוע המזל, ממשלת ישראל נוהגת הפוך. ראשיה בורחים מאחריות ובורחים מחקירה. הם מתגוללים על רמטכ"ל שמבקש לתחקר את הצבא, ומאפשרים למבקר מדינה נרפה וחסר שיניים לפתוח בחקירה מקבילה, בתקווה שזאת תמלט אותם. לכל זה נלווית מערכה עכורה במיוחד, בזמן לחימה, שתכליתה סימון אשמים למטרות הישרדות פוליטית.

הרמטכ"ל ילך הביתה בסוף המלחמה. וגם צמרת צה"ל והשב"כ. הם יצדיעו לדגל, ויעזבו. הפוליטיקאים, לעומתם, ימשיכו להיאחז בכיסא, גם אם המדינה תבער. הם עשו את זה עד לשבת השחורה, ושום דבר במה שהם עושים כיום לא מצביע על כך שהם למדו את הלקח. כוכבי סיכם אתמול בשלוש מילים את מה שמצופה מההנהגה: "תנו לצה"ל לנצח", אמר, במה שהיה גם תמרור אזהרה מפני המשך ההתנהלות הנוכחית.