האסטרטגיה שלנו היא רולטה רוסית: למרות הכל, ישראל ממשיכה להכיל את האיום הרקטי מצפון

אחת מהתובנות המטרידות שגיבשתי כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, היתה שישראל "ניחנה ביכולת טקטית מרשימה, אך היא טועה שוב ושוב לחשוב שזו חלופה נאותה להיעדר אסטרטגיה לאומית".

כבר יותר מרבע מאה איראן מנסה לבסס כוחות צבאיים בטריטוריות שונות, בניסיון ליצור יכולת פגיעה אנושה ומשתקת בישראל. לצד המאמץ להשיג יכולות צבאיות לא קונבנציונליות, איראן בונה במרחב, באמצעות שלוחים, יכולות קונבנציונליות, שבהבשלתן יאפשרו מתן מהלומות אש בעלות אפקטיביות מצטברת, שמחקה בתוצאותיה מהלומה גרעינית. המענה הישראלי לאסטרטגיה איראנית סדורה זו הוא רצף חלקי של פעולות טקטיות, שמנסות "לדחות את הקץ" ולחפות על היעדר אימוץ אסטרטגיה גיאו־פוליטית נגדית. כך היה עד 7 באוקטובר, וכך יש חשש שיהיה בגבולנו הצפוני.

ישראל החליטה לפני כעשור לפעול בחזית הסורית לסיכול התבססות הציר האיראני, במה שכונה לימים "המערכה שבין המלחמות" (מב"מ). היא נקטה פעולות טקטיות בלבד, מבלי לנסות להשפיע על עיצוב המערכת השלטונית בסוריה. היא הסתפקה ברצף מהלומות טקטיות, במקום לנסות להשיג הישג אסטרטגי אחד.בלבנון ובעזה היא ויתרה אפילו על פעילות טקטית רציפה, וקיבלה החלטה חסרת אחריות לאפשר בניין כוח צבאי משמעותי והפיכת ארגוני טרור לצבאות טרור.

בעזה הנחנו שמערכת כיפת ברזל נותנת מענה לאיומי הטילים, בעוד את הפלישה הקרקעית המודיעין היה אמור לזהות, והגדר החכמה היתה אמורה לבלום. ב־7 באוקטובר המענה הזה קרס, וגרם לאובדן חיים של כ־1200 ישראלים. קריסה זו פגעה מהותית במרכיב ההרתעה ובמעמד הישראלי באזור.

בלבנון לווינו זמן בעשור האחרון, כפי שלווים כסף בשוק האפור. היינו צריכים ליזום פעולה התקפית נגד יכולות חיזבאללה בעודו שקוע בבוץ הסורי, ולשמרו ברמת האיום הטקטי. רפיון הנהגתי וקוצר ראות צבאית הובילו לקבלת החלטה נמשכת לא לפעול, ולהכיל ביסוס יכולות צבאיות משמעותיות כמעט ללא הפרעה. בלשון ספרותית, אפשר לכנות זאת "מצעד האיוולת הישראלי". במקום לנקוט פעולת מנע, אימצנו תזה שמאזן האימה מול חיזבאללה יביא בסופו של יום ל"החלדת" מאגר הטילים של ארגון הטרור, ולכן אין צורך לנקוט צעדים פרו־אקטיביים ולשלם מחיר.

לצד זה, לקחנו הימור גיאו־פוליטי שלא תיתכן ברית דמים בין חיזבאללה לחמאס, ומכאן שאין סבירות שישראל תאלץ להתמודד מול שתי החזיתות בעצימות גבוהה. האסטרטגיה הזו, הגם שלכאורה אינה פופולרית עוד, מקננת עמוק במוחם של רבים וטובים עד היום. הם עדיין מוכנים להשלים עם המצב שבו תהיה לאיראנים הזכות לבחור את אופן ומועד מימוש היכולות שהם צברו בלבנון.

שינוי תפיסתי מנהיגותי

התבוסה שנחלנו ב־7 באוקטובר בעוטף עזה סדקה לכאורה תפיסות אנכרוניסטיות מדיניות. ישראל לומדת על בשרה את מחירי הוויתור על כלי "המכה המונעת", ואת מחירי הפקפוק ברעיון התלכדות החזיתות. היא צריכה להבין עד כמה מוגבלות הן התוצאות של מיקוד השקעות ב"טכנולוגיה מנבאת כוונות" ובפיתוח יכולות הגנה בלבד. זה מחייב בראש ובראשונה שינוי תפיסתי מנהיגותי, וגיבוש צעדים המבוססים על פרו־אקטיביות אסטרטגית, ולא טקטית בלבד.

האתגר בצפון מעמיד את ישראל בפני דילמה: האם זו העת לשינוי המציאות האסטרטגית בלבנון, כפי שההנהגה הבטיחה בתחילת המלחמה, או שהיא תירתע ותסתפק בהישג טקטי בשטחים הסמוכים לגבול?

הצלחת חמאס יצרה תפיסה בציבור הישראלי, שלפיה הבעיה האסטרטגית המהותית בגבול הצפון היא כוח רדואן, שיפלוש ליישובים סמוכי־הגבול. הרחקת כוח רדואן מקו אפס של הגבול תהיה הישג טקטי, בפרט מול הפקת הלקחים הצה"לית מאירועי עוטף עזה. אך האיום המשמעותי מצפון הוא דווקא יכולת האש מרקטות ומטילים המצויים בלבנון. איום שישראל ממשיכה להכילו, ושלא יפגע גם אם תתרחש נסיגה טקטית של חיזבאללה אל מעבר לליטאני.

כלומר, מאזן האימה בצפון לא ישתנה, וספק אם תתאפשר חזרת פליטי הצפון לביתם. פרדוקסלית, היא תאפשר לאיראן לשמר יכולות למכת אש עתידית, אף שנדמה היה שישראל משנה את כללי המשחק במזרח התיכון, ואף שארה"ב התייצבה לצידנו מעשית וצבאית.

ישראל עלולה למצוא עצמה מתענגת שוב על הישג טקטי, בעוד האיראנים ימשיכו שוב לבסס עוצמות אסטרטגיות, שלא ירחק היום שבו יופנו נגדנו.