קשה להישאר אדיש לתמונות שפרסם אתמול צה"ל, של השלטים שתלו שלושת החטופים על המבנה שבו שהו. "הצילו" הם כתבו עם שיירי מזון, בתקווה שיהיה מי שיראה וגם יציל אותם.
ההמשך הטרגי ידוע: החטופים יצאו ללא חולצות וכשהם מניפים בד לבן, ונורו למוות. התחקיר העלה שורה ארוכה של בעיות תפקודיות ופיקודיות, ובראשן החריגה המובהקת מהפקודה שאסור לירות במי שנכנע. ספק אם מישהו היה שם לב לכך אם ההרוגים היו פלשתינים, אבל הרג החטופים לא יכול היה להותיר את צה"ל אדיש.
טוב עשה הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, כשבחר להגיע אתמול דווקא לעזה כדי לומר את המובן מאליו: לא יורים במי שמניף דגל לבן. טוב יעשה גם אם יבהיר את המותר והאסור בהיבטים יותר רחבים: מכיתובי גרפיטי שונים על קירות בעזה (וביו"ש), ועד שימוש במיקרופון של המואזין.
לכאורה אין קשר בין הדברים, אבל רק לכאורה. ברגע שמעגלים פינות ומזלזלים בפקודות, עלולים להגיע למקומות מסוכנים. בתנאים אחרים צה"ל היה מדיח מפקדים ומעניש לוחמים. זה לא יקרה כי מדובר בתנאי לחימה ובתחושת הסכנה הסובייקטיבית שבה חש הלוחם שירה ראשון והלוחמים שבאו בעקבותיו, ועדיין - צדק הרמטכ"ל כשאמר שאפשר וצריך לקחת עוד שניה או שתיים כדי לחשוב ולוודא שלא טועים.
רחוקים מהמטרות
בעקבות האירוע הזה חודדו הפקודות, בעוד שבעיית החטופים עצמה רחוקה מפתרון. לו השלושה היו נחלצים בחיים, היתה מתקבלת חותמת לטענה הישראלית שהלחץ הצבאי מייצר תנאים טובים יותר להשבת החטופים. הריגתם מייצרת תחושה הפוכה: שבכל יום שעובר גדלה הסכנה לחייהם. שתי הטענות האלה טובות באותה המידה, ולגיטימי שקבינט המלחמה מתעדף את הדרך האגרסיבית.
פחות לגיטימי הוא היחס שמקבלות משפחות החטופים. בימים האחרונים הצטברו יותר מדי עדויות מטרידות לכך שיד נעלמה מובילה נגדם קמפיין. זה מביש ומקומם משום שמדובר באזרחים (וחיילים) שהופקרו ב־7 באוקטובר, ובמי שחשים מופקרים גם כעת. חובה על ראשי המדינה לחבק אותם, גם אם היא לא נענית לדרישותיהם. העובדה שהיא נמנעת מכך עשויה ללמד שהם הפכו לכלי משחק במערכה פוליטית צינית במיוחד.
ישראל נשבעה לשני יעדים במלחמה הזאת: לגדוע את היכולת השלטונית והצבאית של חמאס, ולהשיב הביתה את החטופים. בשניהם היא רחוקה מהמטרה. הערכות עדכניות הן שהלחימה העיקרית בצפון הרצועה תושלם עד לסוף החודש, ואילו הלחימה בגזרת חאן יונס תימשך עמוק לתוך חודש ינואר. בזמן הזה מקווים בצה"ל להעמיק את הפגיעה בתשתיות בצפון הרצועה, ולגבות מחיר מחמאס בגזרה הדרומית - בפעילים ובאמל"ח, ואולי גם בהנהגה.
חמאס לא יניף דגל לבן בלוח הזמנים הזה, והסיכוי שכל החטופים יחזרו עד אז קלוש מאוד. מאחר שישראל מתעתדת (כפי שהתחייבה גם בפני האמריקנים) לשנות בחודש הבא את תצורת הפעילות ולעבור ממלחמה ללחימה, כדאי שתפעל לתיאום ציפיות גם מול הציבור הישראלי שמשוכנע שמכונת המלחמה לא תעצור עד לניצחון. זה נדרש גם מול הכוונה להחזיר לבתיהם במהלך חודש ינואר את כל תושבי הדרום שמתגוררים במרחק של יותר מארבעה קילומטרים מהגבול, ועלולים להמשיך לשמוע אזעקות צבע אדום גם בעתיד הנראה לעין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו