הדריכות בגבול לבנון: "אנחנו רוצים לתמרן פנימה, החיילים פה הם סוסים דוהרים"

כמו רוטוויילרים קשורים לרצועה, דרוכים חיילי צה"ל הפרוסים בגזרה המזרחית של גבול הלבנון. בתוך אדמה טובענית, תוצאת גל הגשמים האחרון, ממוקמת סוללת התותחנים שמארחת אותי. הבוץ הכבד בונה פלטפורמות לנעליים. הירוק הנפלא שמסביב מפצה על הסרבול.

רעש של כלי טיס מנמיך גובה נשמע לפתע. זו עונת הריסוסים ומטוס צהוב חולף מעלינו. מתברר שהוא קיבל אישור לטוס קרוב כל כך לגבול. אלמלא התותחים שהחליפו את הגידולים, גם בשדה הזה, ששייך לחקלאי תושב האזור שנידב אותו לצה"ל, היו מוטלים הכימיקלים הלבנים.

הפסטורליה משכיחה לרגע את המלחמה. לא רחוק מכאן קריית שמונה, אותה חציתי במהלך הביקור באזור. היציאה הצפונית מהעיר חסומה. אפשר לומר שההתרחקות הזו מהגבול היא הישג זמני של חיזבאללה. הוא מן הסתם יתוקן בסופה.

עד שמגיעים לקצה העיר, לא מבחינים בשום דבר חריג. התנועה בכבישים אולי דלילה מהרגיל, אבל המפעלים עובדים והמשאיות מוליכות את תוצרתם דרומה. חיילי המילואים, שגודשים את החנויות, הם הסימן היחיד שבכל שניה עשויה להתלקח כאן מלחמה בהיקף מלא.

מוצאים מפלט בבתי הקפה

בתי הקפה הם כנראה המפלט של החיילים מההמתנה בת 67 הימים. ההפסדים הכלכליים של חלקם, בפרט של עצמאיים, גדולים. יש שאיבדו חוזים עם חברות בחו"ל. מצב הביניים המתמשך, שהוא לא מלחמה מלאה, אבל גם לא שגרה שקטה, מבלבל ולעיתים מתסכל.

אבל, וזה אבל גדול, החיילים לא מחכים שזה ייגמר, או שיוכלו לחזור הביתה, או שהשגרה תשוב. במהופך מכך הם משתוקקים להילחם ולהסיר את האיום מהצפון. הפסד מבחינתם יהיה להזדכות על הציוד בלי שהזדכו על חיזבאללה. לו הדבר היה תלוי בהם, היו משתחררים עכשיו מכל הכבלים ומפעילים את כל העוצמה נגד נסראללה. זהו הדרג המדיני שהחליט מסיבות ידועות, להסתפק כרגע בעצימות נמוכה להתגרויות מגבול הלבנון.

אף שהתגובות של צה"ל מדודות, קצין בכיר בגזרה אומר שההישגים רבים. עמדות חיזבאללה נפגעו, מגדלי התצפית הושמדו, והסבך המאפשר הסתתרות, הושמד. למעלה ממאה מחבלים חוסלו ומאגרי טילים הופצצו.

רבות מהיכולות והתכניות המקוריות של חיזבאללה הפכו בלתי רלוונטיות. למשל, תרחיש הייחוס של פתיחת מלחמה על ידי כיבוש ישוב ישראלי, כבר לא קיים. או כך לפחות משוכנעים בפיקוד הצפון. אפילו אם חיזבאללה ייצא למתקפת פתע כנגד אחד היישובים - מה שיהיה לו קשה הרבה יותר לעשות כאשר צה"ל נמצא בשיא הדריכות - הוא ייהדף לאחור תוך זמן קצר. היקף הכוחות העצום בגבול יספיק לכך.

נחישות וצניעות

אחד הלקחים שהפיקו בצפון מההפתעה בדרום, היא לא להתיימר לקרוא את כוונות האויב. אלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין, אפילו נזף בקציני מודיעין שדיברו על "הרתעת" חיזבאללה. לפחות פה מבינים שאיננו מבינים את האויב. לכן, במקום בניית תכניות על בסיס התראות וכוונות שאי אפשר באמת לפענח, בפצ"ן מתייחסים ליכולות האויב. רק בהתאם להן נערכים.

לקח נוסף הוא צמצום התלות בטכנולוגיה וחזרה לעבודה טקטית קלאסית. בנוסף, כמו שעושים בדרום בהצלחה מרשימה, גם בצפון לומדים כיצד לסגור במהירות מעגל אש, ואף עושים זאת בכל פעם שמזוהה חוליה של חיזבאללה שמתקרבת לגבול.

האווירה בפיקוד היא של נחישות בצד צניעות וענווה. יש גם תחושת אחריות לנוכח הכישלון הנוראי של מלחמת חמאס, אף כי לבעלי התפקידים כאן אין שיוך למה שקרה שם. בד בבד, דווקא בגלל הכשל, המוטיביציה של המג"דים, המח"טים ומי שמעליהם לספק את הסחורה כאשר יגיע רגע המבחן, נוגעת בשמים. "אנחנו רוצים לתמרן פנימה. החיילים פה הם סוסים דוהרים", אומר קצין בכיר.

שיחה עם שני חיילים מדגמיים, עמית ונהוראי, מאשרת שזה המצב. "תוך שתיים וחצי דקות מקריאה, יוצא פגז ראשון. אולי פחות", הם אומרים, ומסבירים מה תפקידם בתרחישים מתרחישים שונים, ומה סוגי הפגזים שעומדים לרשותם לכל מקרה ומקרה. עד שייקראו, הם וחבריהם מעבירים את הזמן במשחקים באוהל. וכן, הם רק מחכים שהקריאה תגיע.

הימים האחרונים פה היו רגועים יחסית אך בתחילת המלחמה רחפן של חיזבאללה הגיע בסמוך אליהם. ולכן בצד שגרת הכיף של המילואים המתח המבצעי נשמר. או כפי שאומרים פה, "כשתגיע הפקודה הרוטווילר ישתחרר".