ההמתנה היא הימור שעלול להתברר כמשגה: אין סימוכין לכך שהלחץ הצבאי יחזיר את החטופים

הפגישה אתמול בין משפחות החטופים לקבינט המלחמה היתה קשה. לראש הממשלה ולשרים לא היו תשובות טובות לשאלות שהוטחו בפניהם. הם לא יכולים היו אפילו לומר שהאסטרטגיה שהם מובילים מבטיחה שבסופו של התהליך, מתישהו, החטופים יחזרו הביתה.

האמת צריכה להיאמר: 61 ימים לתוך המלחמה ישראל נקלעה למבוי סתום בסוגיית החטופים. המתווה המקורי נתקע לאחר שחמאס לא שחרר את כל הנשים והילדים שבידיו, ומתווה חדש אין. המשמעות היא ש-137 ישראלים נתונים בשבי בעזה כשהם תלויים בין חיים ומוות. ההבטחה שהם ישובו הביתה נשענת כרגע בעיקר על מילים ופחות על מעשים.

איבדנו זמן יקר

ישראל איבדה זמן יקר עד שמונו כל הפונקציות שמטפלות בסוגיית החטופים. אחר כך היא איבדה עוד זמן עד שנכנסה למשא ומתן רציני מול חמאס (בתיווך אמריקני, מצרי וקטארי). אחר כך היא איבדה זמן נוסף בניסיון לשפר את המתווה שנקבע, ועכשיו היא מאבדת שוב זמן מתוך מחשבה שלחץ צבאי ידחק את חמאס לוויתורים ולפשרות.

הטיעון הזה לגיטימי, אבל אין לו סימוכין. עובדתית, המתווה הקודם השתנה באופן מינורי בלבד בימי הלחימה. מנגד, החטופים נותרו למעלה משבוע בשבי, עד להפוגה.

מי שנחשף לעדויות של המשוחררים על מה שעבר עליהם שם, או הקשיב לדברי דובר משרד החוץ האמריקני שהעריך כי חמאס לא שחרר את אחרונות הנשים כדי שלא יחשפו את מה שעבר עליהן מידיו, יכול להבין מה המשמעות של כל רגע נוסף בשבי, שלא לדבר על סכנת החיים: מפציעות או מחלות שלא טופלו - מידי חמאס, או כתוצאה מתקיפה ישראלית.

שטן עלי אדמות

אין חולק שחמאס לא עמד בסיכום הקודם. אין גם חולק שיחיא סינוואר הוא שטן עלי אדמות. לא צריך היה את מתקפת 7 באוקטובר ותוצאותיה כדי לדעת את זה: גם קודם לכן הוא סירב לשחרר ולו בדל מידע בסוגיית הישראלים וגופות החיילים שהוא החזיק בידיו.

מומחים למו"מ סבורים שסינוואר מבין רק כוח. שאם ישראל היתה ממצמצת ביום שישי האחרון, מוותרת על הנשים (או חלקן) ומסכימה למתווה חדש שיכלול גם גברים וגופות, היא היתה נשארת בלי כלום, ובעיקר בלי 15 הנשים שמוחזקות בעזה (ועוד שני ילדי משפחת ביבס).

שסינוואר היה מרמה אותנו שוב, ואז משנה את התנאים שוב, ואז מעמיד דרישות ותנאים שלא היינו מסוגלים לעמוד בהם כדי לפוצץ את העסקה שוב, וכל זאת כשהוא מרוויח זמן יקר של הפוגה שמשרתת אותו.

לדעת המומחים האלה חמאס צריך עכשיו להתבשל, לראות שגם ישראל נחושה, שגם אצלנו מוכנים ללכת עד הסוף. ובעיקר לשלם מחיר: בשטח שהוא מאבד, באנשים שנהרגים לו, בסבל שעזה ותושביה עוברים בגללו. הם מסכימים שיכול להיות שזה מסכן את החטופים, אבל זה מגדיל לדעתם את הסיכוי שיותר חטופים יחזרו הביתה בשלום.

הטיעון הנגדי חזק לא פחות. בהינתן העובדה שישראל מתדיינת עם השטן, צריך להחזיר את כל מי שאפשר, מתי שאפשר, מתוך מחשבה שמחר אולי יהיה אי אפשר. שחיי הנשים החטופות חשובים, אבל חיי הגברים והחיילים החטופים חשובים לא פחות. ובעיקר: שההמתנה היא הימור שעלול להתברר כמשגה טראגי שלא תהיה שום דרך לתקנו.

נכון לאמש מתעדפת ישראל את הדרך הקשוחה. זה שנוי במחלוקת, אבל לגיטימי, כל עוד החטופים נשארים כל הזמן בראש סדר העדיפויות. מאחר שמדובר במי שהמדינה הפקירה אותם בשבת השחורה, מוטלת עליה חובה שלא להפקיר אותם שוב.

גם אם מדובר בטקטיקה של משא ומתן, היעד האסטרטגי של החזרת כל החטופים חייב להישמר: הוא חשוב לא פחות מהיעד המקביל של מיטוט שלטון חמאס בעזה. בלעדיו ישראל לא תוכל להסתכל לעצמה ולאזרחיה בעיניים.