אצבע על ההדק ופגז בקנה: עם גדוד מילואים במזרח רמת הגולן

בניגוד ללחימה בדרום ובגבול לבנון, הגזרה הסורית ברמת הגולן יחסית רגועה, אבל זה לא משנה את העובדה שהחל מ־7 באוקטובר גדודי חי"ר וטנקים ממוקמים לאורך הגדר, עם אצבע על ההדק ופגז בקנה, ומחכים לפקודה.

"החיילים פה היו רוצים להיות כעת בדרום", מודה רס"ן משה קוסטה, מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד המילואים 7490. "הקושי כאן מתבטא בשגרה הפסטורלית של החרמון המושלג, בהתמודדות עם החורף שמגיע. היתה לנו סופה שחבל על הזמן. קשה להחזיק חיילים במתח מבצעי, אבל נראה לי שאחרי 7 באוקטובר קרה להם משהו.

"העונש הכי גדול לחייל זה לצאת הביתה. רק תן לו משימה. אם פעם כל אחד היה מגיע למילואים עם הצרות שלו, היום הם שמו הכל בצד. יש כאן מ"פ שביום רביעי יצא הביתה, למחרת התחתן ובשבת כבר חזר. ההרגשה היא שלא רוצים שזה ייגמר בלי להשמיד את האויב. ייקח חצי שנה-שנה, אבל בואו נעשה את זה כמו שצריך".

מוצב עם מורשת קרב

ישבנו עם קוסטה, שבקרוב יחגוג יום הולדת 40 וביום־יום מנהל את המכינה הקדם־צבאית ביפו, במוצב הקרוב לגדר הגבול במזרח רמת הגולן. רוח קרה קידמה את פנינו, ובוץ סמיך של תחילת החורף. מדובר במוצב בעל מורשת קרב דרמטית ממלחמת יום כיפור, שבמשך שנים ארוכות היה מושבת ושלאחרונה התעורר לחיים.

"היו כאן תעלות מלאות בעשבים שהחבר'ה ניקו, ואחרי זה מילאו כאן שקי חול. עבודה מאוד קשה", המ"פ מספר. "יש אנשי הייטק שלא רגילים לעבודה כזו, אבל לא שמעת מהם תלונה. אני מחנך לערכים במכינה. מדברים על דור הסמארטפונים שחשבו שהוא מפונק. עכשיו גילינו שהוא כלל לא כזה".

החיילים מספרים שאמנם חוו פה ושם התרעות וקצת ירי, אבל בעיקר שמו לב לתזוזת כוחות בסמוך לגבול מאז פרוץ הקרבות. מעברה השני של הגדר ניתן למצוא כוחות של הצבא הסורי, מיליציות איראניות וספיחים של חיזבאללה. קוסטה מספר שאחרי שצה"ל נכנס קרקעית לעזה, המתח באזור קצת נרגע.

"או שמדובר בשקט שלפני הסערה, או שהם מבינים שצה"ל חזק", הוא אומר. "לצבא שלנו תמיד היו היכולות, רק שהיינו שאננים, וכעת, כשהוא ערוך, הצד השני מבין שאין לו סיכוי. אנחנו מתכוננים לתרחישים הכי קשים, והאויב יודע שאם ירים ראש - הוא יחטוף".

השבוע ביקרו את המ"פ רבש"צים מיישובי הסביבה, שבאו לראות אם ניתן לסמוך על ההגנה שהם מקבלים. ב־7 באוקטובר, בלא מעט מיישובי הגולן היה חשש שאירועי הזוועה מעוטף עזה יגיעו גם אליהם.

"לפני כן הם אמרו 'תנו לנו נשקים, לא סומכים על אף אחד'", קוסטה מספר. "כעת הם יודעים שהם יכולים לישון בשקט, אבל חיילים שלנו שגרים באזור אומרים 'אם לא נפתור את הבעיה - לא נוכל להתגורר כאן, כי בפעם הבאה אנחנו נחטוף'. חייבים להסיר כעת את האיום מהצפון ומהדרום".

כמה קילומטרים משם יושבת פלוגה ג' של הגדוד, שמתפקדת כעתודה. היא ממתינה בסבלנות ליום שבו תצטרך לעבות כוחות בזמן אירוע מתפרץ, לסייע לכוח שנקלע לאש כבדה, או לחסל אפשרות של חדירה מהצד הסורי.

"התמונות בעזה יושבות לנו טוב־טוב בראש", מבטיח סרן דוד פצ'ה, מ"מ בפלוגה. "אם לפני כן מרחב הגבול לא נתפס כמסוכן, אחרי מה שקרה בעוטף אנחנו מבינים כמה קל לפרוץ את הגדר, שנחשבה מתוחכמת, וזה מכניס את כולנו לדריכות. אנחנו משתדלים להתאמן כמה שאפשר ושומרים על כוננות גבוהה, אבל זה גם אתגר מנטלי".

ישבנו בחמ"ל של המחנה, שהוקם מאפס בתוך שטח נטוש ברמה. אוהלים מסודרים, מקלחות, משחקי כדורגל כדי להעביר את הזמן והרבה כוסות קפה כדי להישאר ערים. שאלתי אם היו מחליפים את הגזרה הנוחה ונודדים ללחימה שבדרום.

"זו נקודה רגישה", מודה קצין המבצעים, סרן אורי אלקלעי. "אתה רוצה להיות שותף בלחימה, על זה חונכת, וזה קצת מבלבל לשבת מאחור, אבל כולנו יודעים שהאיום רחב. אנחנו לא יכולים להפנות את כל הכוח למקום אחד ולהיות חלשים בנקודות אחרות. אנחנו לא יכולים לאפשר שמה שקרה יקרה בעוד גזרה".

רוצים להמשיך עד הסוף

אלקלעי בן ה־26, מדריך טיפוס במקצועו, הוא מהחדשים בגדוד. ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה הוא עזב את העבודה כדי לטוס עם בת זוגו לשנה במזרח הרחוק, אבל כשהגיע הצו - הוא לא חשב פעמיים ומייד עלה צפונה.

"אני לא זוכר מלחמה או מבצע שבהם הרגשנו כל כך מחויבים למשימה", אומר סרן פצ'ה. "בצוק איתן רק חיכיתי שהמבצע ייגמר, כי היה ברור לכולנו שלא הולכים עד הסוף. כאן אני רוצה שנמשיך עד שנחזיר את החטופים ונסיר את האיום. מרגישים את המוטיבציה אצל כולנו, אבל באותה המידה יש לי חיילים שהם עצמאיים, ולא מקבלים סיוע או תשובות ברורות מהמדינה לגבי העסק שלהם, וזה מוסיף ללחץ".

עופר בדש, לוחם ותיק, ממייסדי הגדוד, חגג יום הולדת 40 בזמן המילואים. רק שלושה חודשים קודם לכן הוא חתם על המשך ההתנדבות ליחידה. "אף אחד מאיתנו לא רוצה מלחמה", הוא אומר, "זה דופק את החיים, את העסק, אבל אני אוהב את הפלוגה וגאה להיות שייך. גם אם לא הייתי חותם, הייתי בא".

רוב אנשי הגדוד הם יוצאי חטיבת גולני, שספגה מהלומה קשה ביומה הראשון של המלחמה. חלק מהלוחמים הצעירים ביחידה מכירים חברים שנהרגו בעוטף עוד מימי הסדיר.

"תחושת הנקם היא לא מה שמניע אותי בכל בוקר", מבטיח הקמב"ץ, סרן אלקלעי, שהגיע מגדוד 51 של גולני. "כואב לנו וקשה, אבל מה שמדרבן אותנו זה לשמור על האזרחים ועל המשפחות שלנו. בשביל זה אנחנו יוצאים בגשם ובשמש, העיקר לחסל את האויב".