גם על הממשלה להיכנס מתחת לאלונקה

כל מי שפגש בימים האחרונים את מפקדי צה"ל ראה ושמע כמה ממוקד הצבא במלחמה בעזה, משוכנע ביכולתו להשיג את מטרותיה, מתייחס בכובד ראש לאתגרים שהיא מציבה בפניו, מוטרד מהאפשרות של פתיחת חזיתות נוספות, ובעיקר - נושא באחריות. למה שקרה ב־7 באוקטובר, ולמה שקורה מאז.

זה נכון בכל זרוע של הצבא וגם מעבר לו: בשב"כ, במוסד, במשטרת ישראל ובמשרד הביטחון. כולם מבינים שכדי לנצח צריך למקד מאמץ כאן ועכשיו. שאם יידחו מעשים והחלטות למחר, זה עלול להיות מאוחר מדי. שכדי לנצח צריך להניח בצד את האגו והיצרים והמאבקים הפנימיים, לשים אפוד וקסדה ומדי ב', ולצאת לעבוד.

זאת הסיבה שאיש לא שמע אפילו בדל של חילופי האשמות בין צה"ל לשב"כ, או בין אמ"ן לפיקוד הדרום, או בתוך הארגונים עצמם. אל תטעו: גם בהם יש אנשים, וגם להם יש ביקורת (ואפילו חריפה). אבל כולם נושאים במשהו שהוא גדול מכל זה, באחריות משותפת להווה ולעתיד שלנו כאן.

כדי שהמאמץ הזה יצליח, צה"ל ומערכת הביטחון לבדם אינם מספיקים. נדרש מאמץ משלים של המגזר האזרחי, שהוא קריטי לא פחות להצלחת המלחמה. כל אחד נדרש למלא את חלקו כפי יכולתו, מתוך אחדות מטרה משותפת.

המלחמה הזאת גובה ותגבה מחיר עצום מהעורף. ראשונים משלמים את המחיר המפונים, ובשפיץ שלהם פליטי הקיבוצים בעוטף. אלה שיקיריהם נרצחו ונחטפו, בתיהם נשרפו, ועתידם לא ברור.

הממשלה לא מתעלה לאתגר

התמיכה בהם אמורה להיות הצעד הראשון במערכה האזרחית, שהיא המשלים של המערכה הצבאית. זה נכון מוסרית כי הם שילמו את המחיר הכבד ביותר, זה נכון מקצועית כי הם נזקקים לסיוע הרב ביותר, וזה נכון אסטרטגית כי שיקומם הוא חלק מהניצחון של ישראל על הטרור הרצחני שקם נגדה ב־7 באוקטובר.

העובדות הן פשוטות. הן שגרמו לאוגדות של מתנדבים ולארגונים לקום ולהתגייס. הן גם שגרמו למשרד הביטחון לקבל על עצמו, מבלי שאיש ביקש ממנו, את מלאכת השיקום של היישובים, של החקלאות, וגם של האנשים. כל אלה הבינו שבלעדיהם העסק יקרוס, שכולנו חלק מהמערכה הקיומית הזאת.

לרוע המזל, ממשלת ישראל לא מצליחה להתעלות לגודל האתגר. חודש אחרי הטרגדיה שפקדה אותנו, היא מצליחה להפתיע לרעה אפילו את מי שחשבו שראו כבר הכל. "שר האוצר ביקש ממני לא להעביר כספים קואליציוניים לטובת המפונים", אמר אתמול יו"ר ועדת הכספים בכנסת, ולימד את כולנו מה סדר העדיפויות של מי שמופקד על הכסף של כולנו.

אלה כבר לא ההבלים של חלק מהשרים בממשלה, המשרדים המיותרים או הפחדנות שמונעת מרבים מהם להתייצב מול המפונים ואצל משפחות החללים והחטופים, להשפיל מבט ולהיות מוכנים לספוג ביקורת. זה כבר הרבה יותר מזה. זאת ההבנה שחלקם לא באמת נלחם במלחמה הזאת, אלא מחפש דרכים להמשיך את מה שקרה כאן עד מתקפת שמחת תורה. מתבקש לומר להם די. אי אפשר להמשיך כך, ואי אפשר לנצח כך. תצטרפו למאמץ המשותף, או תפנו מקום לאחרים.