חודש. חודש שלם עבר מאז אותה שבת שחורה. 31 ימים בלי שינה. 744 שעות בלי אוויר בריאות. 44,640 דקות שבהן דאגה מתחלפת בתקווה, שמתחלפת בדאגה, וחוזר חלילה.
בחודש הזה מצאתי את עצמי מנסה לא פעם להיכנס לראש של צמרת מערכת הביטחון. לערב שקדם למתקפה הרצחנית של חמאס. לסימנים המתריעים שעלו, ולא התגבשו לכדי תמונה כללית. להחלטה שלא להעלות כוננות. למחשבה שהם יודעים הכל, מבינים הכל, בטוחים בהכל.
תיעוד: חמ"ל התצפיתניות של נחל עוז נפתח מחדש // דובר צה"ל
מצאתי את עצמי גם מנסה לא פעם להיכנס לראש של ראש הממשלה ובכירי שריו. לקונספציה שהם חיו בה, שחמאס מורתע וחושש ממלחמה. למחשבה שמזוודות של כסף וערימות של פועלים יהוו תחליף לאידיאולוגיה. לאמונה שאסור לעשות עסקים עם אבו מאזן אבל אפשר לעשות עסקים עם חמאס. לשטויות המזיקות שהעסיקו אותם וקרעו מדינה שלמה.
ניסיתי גם להיכנס לראש של הקיבוצניקים בעוטף. אלה שהבטיחו להם שהמדינה חזקה, וצה"ל חזק, והגדר חזקה. ושאם יקרה משהו, כולם יבואו להציל אותם. ובזמן אמת, כשקרה משהו, אף אחד לא בא. רק הם היו שם, עם היד שאוחזת בכוחות אחרונים בדלת הממ"ד, עם זעקות השכנים שנשרפים למוות ועם החברים שנעלמו - מי למוות, מי לעזה, ומי יכול לדמיין בכלל מה עובר על מי שבעזה.
והחיילים במוצבים, שנלחמו כמו גיבורים, מעטים מול רבים. והלוחמים שהגיעו בשעות הראשונות, ואיתם השוטרים ואנשי השב"כ והמתנדבים, ומצאו את עצמם בתוך שדה קרב ענקי, נטולי מודיעין אבל עם גבורה ותעצומות נפש יוצאי דופן שהצילו רבים ממוות.
והחוגגים בנובה, מסיבת הטבע שהפכה למסיבת הטבח. איזה ניגוד בין השמחה לבין שדה הקטל. ולצידם הגיבורים של ארגוני ההצלה, שהפכו עולמות כדי להעניק להם כבוד אחרון. וצוותי הזיהוי, והקבורה, והמלווים של המשפחות והחטופים, ועשרות אלפי המפונים מהבתים - אלה שיחזרו אליהם מתישהו כשהמלחמה תיגמר, ואלה שלא כי אין להם בית.
אין ישראלי שלא היה עושה הכל כדי לחזור בדיוק חודש אחורה, לבוקר הארור של 7 באוקטובר. למנוע אסון. לחסוך מלחמה ואולי מלחמות. לחסוך את תחושת ההשפלה, את חוסר האונים, את ההבנה שגם 75 שנה אחרי קום המדינה אנחנו עדיין לא שוכנים פה לבטח. את הידיעה שהאנטישמיות שם, והאנטי־ישראליות שם, ושסביבנו מתגוררים פראים צמאי דם שאם רק תינתן להם ההזדמנות יעשו את מה שעשו אבותיהם: ירצחו ויאנסו, יבזזו וישרפו.
משפחות החטופים מפגינות ליד הכנסת // צילום: יוני ריקנר
הסיוט הזה הוא סיפור חיינו כאן מאז שמחת תורה. הוא גילה לנו דברים טובים: על גבורה ואומץ, על ציונות ובחירה בחיים, וגם על סולידריות חברתית ועוצמה אזרחית נדירה ומרגשת. הוא גילה לנו גם דברים רעים: על פוליטיקה קטנה ועלובה, על נבחרי ציבור שאינם ראויים לתפקידם ולנו, ועל מרחבים שלמים במגזר הציבורי שלא מתפקדים.
השבת ההיא היתה יום אסוננו, אבל ממנה גם יכול לצמוח עתידנו. הבחירה בידינו. נדרש רק להסתכל בעיניים למשפחות החטופים והחללים, במדים ועל אזרחי, ולכל מי ששילם את המחיר הנורא של מה שקרה כאן. להסתכל, ולהבין שאם לא נשנה ונשתנה, מחר אנחנו נהיה הם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו