כדי להבטיח ש"לעולם לא עוד" - יש להכריע את חמאס ולהתנתק מעזה

המלחמה בעזה היכתה אתמול בבטן במלוא העוצמה: מספר ההרוגים, השמות, הסיפורים. תזכורת כואבת נוספת למחיר הכבד שאנחנו משלמים עבור הארץ הזאת, ובמקרה הזה - עבור שחרורה מכבלי חמאס.

במשך שנים קיימה ישראל מלחמות לוקסוס. היא הסתייעה בשילוב של מודיעין וחיל האוויר כדי להכות באויב בלי לסכן כוחות קרקע. ביחד עם הגנה אווירית חזקה זה אפשר מהלומות מדויקות שהעניקו פרקי זמן ממושכים של שקט, אבל היתה בכך אשליה שהתנפצה בקול גדול ב־7 באוקטובר: מנהיגים אפשר אולי לחסל מהאוויר, אויבים מכריעים על הקרקע.

לאשליית השקט וההרתעה היו עוד כמה ספיחים, שישראל נדרשת להתמודד איתם כעת. הספיח הראשון עוסק בהתמכרות להגנה החזקה. כיפת ברזל ומקבילותיה הן פלא טכנולוגי מבורך, אבל הן גם עיקרו במידה רבה את הצורך לשעוט קדימה כדי לנצח. בלעדיהן, עם הרבה פחות רקטות, צה"ל היה כבר מזמן בעומק עזה (או לבנון), פשוט משום שהעורף לא היה מסוגל לשאת במחיר. העובדה שההגנה האווירית סיפקה אחוזי יירוט יוצאי דופן, זרעה מחשבה מוטעית שהמהלך הקרקעי הוא מיותר.

הספיח השני עוסק בתפקידו הבסיסי ביותר של הצבא: להגן על המולדת ועל אזרחיה. במשך שנים רבות מדי התהפכו היוצרות. האזרחים היו אפוד המגן שחסך מהחיילים את הצורך לשעוט קדימה. סבב אחד של הלך המחשבה הבעייתי הזה התרחש בגבול הצפון לפני מלחמת לבנון השנייה, כאשר האזרחים עיבדו את החלקות עד לגדר, בעוד צה"ל מסתתר מאחוריהם.

המלחמה ההיא שינתה את המציאות בצפון, אבל המציאות שהתקיימה בדרום לא היתה טובה יותר. לאורך שנים רבות מדי חיו תושבי העוטף תחת איום בלתי נסבל של רקטות, הפגנות, הרעשות ובלונים, מבלי שהמדינה פתרה להם את הבעיה. בקיבוצים וביישובים הבהירו פעם אחר פעם שהם מוכנים לשלם כל מחיר, ובלבד שהבעיה תיפתר אחת ולתמיד. המדינה שמעה, אבל חיפשה פתרונות נקודתיים - מזוודות כסף, פועלים - שהיו בבחינת אקמול למחלה ממארת.

לעצב מציאות אחרת

עכשיו נדרשת ישראל לתקן. זה תיקון יסודי, מהשורש, שבסיומו מתחייב להשיג שני הישגים משמעותיים שמהם ייגזר הכל. הראשון הוא מיטוט שלטון חמאס, ושלילת יכולתו לשוב ולשלוט בעתיד. זה דורש להרוג את ראשיו, לצוד את מפקדיו, לפגוע בתשתיות שלו, לשלול את הלגיטימציה שלו בעיני העולם ובעיני עמו. מי ומה יבוא אחריו? אם ישראל תקדים לתכנן, אולי יימצא פתרון. אם לא, עשויה להיות תקופת דמדומים המוכרת באסלאם בתור ג'הליה - שבה תתנהל בעזה מלחמת כנופיות נוסח סומליה, שתחייב את ישראל לפעילות מוגברת גם בעתיד. מדובר בווריאציה שונה לרעיון שעמד בבסיס מבצע "חומת מגן": מבצע אגרסיבי וממוקד לפגיעה בתשתיות הטרור, נסיגה תוך שמירה על הגנה חזקה, ולאחריה המשך פעילות ארוכת טווח לניקוי השטח ולשלילת יכולות מהאויב.

ההישג השני שנדרש הוא התנתקות מעזה. ישראל אמנם עשתה את זה פורמלית בקיץ 2005, אבל עזה מעולם לא התנתקה מאיתנו. החשמל, הדלק, הסחורות, הפועלים - הכל עבר דרך ישראל. עכשיו הגיע הזמן לשים לזה סוף. הגבול הזה צריך להיות סגור לתמיד, או לפחות עד שתתקיים בעזה ישות נורמלית ובת־שיח. ומה עד אז? שהסחורות יעברו ממצרים. את המינימום הזה העולם יכול וצריך לדרוש מקהיר (בפיקוח המתבקש שיבטיח שלא יוכנסו לרצועה אמצעי לחימה).

כדי להשיג את שני היעדים האלה צריכה ישראל להכריע. רק כך אפשר יהיה לעצב מציאות אחרת בשטח. והכרעה פירושה מלחמה קשה, עיקשת, מדממת, בעומק השטח הפלשתיני, שנערך למלחמה הזאת בדיוק כבר 15 שנה עם מערכת מסועפת של מנהרות ומלכודות שמכונסות בכוונת מכוון בלב אוכלוסייה אזרחית ולצד מתקנים רגישים כמו בתי חולים ומתקני או"ם. צה"ל לא יידרש לעבור בכל מנהרה ופיר, אבל הוא כן יידרש לפגוע במוקדי הכוח – באנשים ובמפקדות ובמחסני אמל"ח – שישללו יכולות משמעותיות מחמאס ויכניסו אותו למצוקה תפקודית. אם כל זה יקרה, כאשר במקביל האוכלוסייה האזרחית מקימה קול צעקה, אפשר יהיה אולי להתקדם גם בסוגיית החטופים שמשמשת כרגע את יחיא סינוואר כקלף מיקוח עיקרי.

עוד יהיו ימים קשים

במלחמה הזאת, נכון לאתמול, ידו של צה"ל על העליונה. חמאס סופר מאות הרוגים, כולל מפקדים בדרגי הביניים ופגיעה קשה בכמה מהיחידות המרכזיות שלו. הוא רחוק מהכרעה, אבל הלחץ עליו גדול, והוא תוקף בחזרה בכל הכלים שעומדים לרשותו – מרקטות שנועדו להחזיק את העורף הישראלי במתח ועד לניסיונות לפגוע בכוחות בשטח. ביממה האחרונה הוא צבר כמה הצלחות, אבל זה חלק ממחיר המלחמה: גם במלחמות עבר היו לצה"ל ימים וקרבות קשים, אבל בסיומם הוא ניצח.

מי שחושב שאפשר לנצח את חמאס על האפס לא נמצא באירוע הנכון. עומד מולנו אויב אכזר, נחוש, שכרגע גם נלחם על חייו מול צבא נחוש וחזק פי כמה. זה ייקח זמן, יהיו עוד ימים קשים, אבל הווקטור ברור, וכדי שהוא יימשך אסור לישראל למצמץ. היא צריכה להראות נחישות ותעוזה בעזה, ובמקביל להרתיע בגזרות אחרות - בעיקר בצפון - כדי למנוע את התרחבות המערכה וכדי שתוכל להמשיך להתמקד בעזה ובמשימה שקבעה לעצמה: להכריע את חמאס.

אלה ימים קשוחים במיוחד, בוודאי כשהם באים אחרי הזוועות וההלם של שמחת תורה. אבל לכל מי שחי כאן, ורוצה להמשיך לחיות כאן, אין ברירה: צריך לנשוך שפתיים, לנשום עמוק – ולהמשיך. עד לניצחון. רק כך תשוקם ההרתעה. רק כך יידחו מלחמות עתידיות. רק כך תנקום ישראל את מהלומת 7 באוקטובר, ותבטיח שלעולם לא עוד.