נדרשת הכרעה עמוקה: זו מערכה על קיומנו

צדק ראש הממשלה אתמול כשאמר שזאת מערכה על קיומנו. כל מי שחי כאן, שעיניו בראשו, מבין שאם חמאס לא ינוצח - ישראל תנוצח. זאת אקסיומה כל כך פשוטה, שיש לה רק מסקנה אחת: ישראל חייבת בפעם הזאת להשיג תוצאה חד־משמעית. כל אופציה אחרת תהיה הרת אסון.

בינתיים, ממשלת ישראל לא מראה שהיא בכיוון. עזה אמנם סופגת מהאוויר תופת חסר תקדים, אבל ליבת הפיקוד והשליטה של חמאס נותרה יציבה. יחיא סינוואר לא מתרגש מבתים מרוסקים או מעוד כמה אלפי אזרחים הרוגים. מי שחושב אחרת, מוזמן לחזור לזוועות 7 באוקטובר כדי להיזכר עם מי יש לו עסק.

סינוואר צריך להיות מטרה מרכזית של המלחמה, ואיתו מוחמד דף ומרואן עיסא, חבריו למשולש ההנהגה בעזה. ישראל גם צריכה ללחוץ על קטאר, דרך ארה"ב, לגרש מתחומה את הנהגת החוץ של חמאס. זה עבד מול ירדן וסוריה (וחלקית מול טורקיה), וזה עשוי לעבוד גם כעת. מחוץ למלונות הפאר של דוחא, הנייה, משעל וחבורתם יהיו בטוחים פחות.

שאלת חיזבאללה

חיסול כזה מהאוויר הוא עניין של מודיעין ומזל, שני רכיבים חמקמקים, בוודאי מול ארגון חשאי וממודר וכשברקע יש יותר מ־200 חטופים ברצועה, שאפשר וחלקם משמשים מגינים אנושיים להנהגת חמאס. ועדיין, גם אם יחוסלו - חמאס יעמוד על הרגליים: במקומם יקומו מנהיגים חדשים, גרועים לא פחות, שיחדשו במהרה את היכולת הצבאית של הארגון וישובו לתקוף.

לכן נדרשת הכרעה עמוקה יותר. גם אז תיוותר שאלת חיזבאללה בצפון, שימשיך להחזיק ביכולת מבצעית קטלנית על הגבול. אבל אם ישראל תכריע בעזה, ובמקביל תשנה מהיסוד את תפיסת ההגנה שלה על הגבולות, חיזבאללה יחשוב אלף פעמים אם הוא רוצה להיות הבא בתור שיוכרע, ועל הדרך ימוטט את מדינת לבנון. במילים אחרות: עזה יכולה (וצריכה) להיות טסט־קייס למזרח התיכון כולו; רק כך תשקם ישראל את הרתעתה, שנשחקה מאוד במתקפת חמאס.

השיהוי מעלה את המחיר

השיהוי במעבר להתקפה מלאה נובע בעיקר מסוגיית החטופים. זה עניין כבד משקל, שמעורבים בו שלל גורמים בינלאומיים. כעיקרון, ראוי להמתין בניסיון להחזיר הביתה כמה שיותר חטופים, אבל יהיה צורך לשים גם לזה סוף מתישהו. אחרת חמאס ישחק בנו לנצח, תוך שיבטיח את שלטונו ויצבור בהדרגה אהדה בדעת הקהל, על רקע היקף העקורים והנפגעים כתוצאה מהכתישה האווירית של הרצועה.

מדיווחים שונים נראה שהצדדים עסוקים כעת בניסיון לרקום עסקה גדולה. כמו תמיד, אין ארוחות חינם וגם ישראל תידרש לשלם מחיר. אין לה סיבה לחשוש משחרור הומניטרי של אסירים (מבוגרים, נשים, ילדים). אין לה גם סיבה לחשוש מאישור לסיוע הומניטרי לעזה, ובלבד שהוא לא ישמש את צורכי המלחמה של חמאס.

כדי להשלים עסקה גדולה יותר שתכלול את כל החטופים, חמאס דורש מחיר מקביל: שחרור כל האסירים הביטחוניים. צריך להיות ריאליים: הסיכוי שהחטופים (בוודאי החיילים) ישוחררו בדרך אחרת הוא קלוש. מכאן מתנהל הדיון הציבורי המוכר עוד מעסקת שליט. גם כאן, שחרור הוא לגיטימי בהבנת המחיר והתמורה, ובלבד שהמשוחררים יעברו ישירות לעזה ולא יזכו לחסינות כלשהי.

הסעיף האחרון הוא קריטי. חמאס צפוי לדרוש כי עסקה כזאת, אם תושג, תכלול את הפסקת הלחימה. התשובה הישראלית צריכה לכלול מילה אחת בלבד: לא. כאמור, אם תנהג אחרת - חמאס ישתקם, יתחמש וישוב לתקוף במהרה. לכן, מרגע שתתבהר סוגיית החטופים (לכאן או לכאן, בידיעה שבכל יום שעובר המחיר עולה), על ישראל ללחוץ על הגז. מנהיגי העולם שביקרו כאן בשבוע האחרון הבהירו שיש לה לגיטימציה מלאה לכך.

לא צריך לקנא בממשלת ישראל שצריכה לקבל את ההחלטות, אבל בדיוק בשביל זה היא נבחרה: לקבל החלטות. בדיוק כמו מאחריות, גם מהחלטות אי אפשר לחמוק. על ממשלת ישראל להחליט, ולפעול, בידיעה שזאת אכן מערכה על קיומנו.