אחיו של אחד הנעדרים: "יהיה זמן לכאב המשפחתי, אבל כרגע צריך לנצח"

שני מסרים ביקש סגן (מיל') אלישע ליבמן להעביר לעם ישראל. הראשון - שיידעו שאחיו, אליקים ליבמן, שנעדר מאז המסיבה ברעים ב־7 בחודש, היה גיבור ונלחם עד לרגע שלא יכול היה עוד; והשני - שצה"ל ערוך ומוכן לפעולה. "אנחנו ננצח, זו לא שאלה, זו עובדה".

אלישע נמצא בשירות מילואים מאז שמחת תורה, אז הוקפץ עם יחידתו והשתתף בכמה מקרבות הגבורה הגדולים של מלחמה זו. כבר שבועיים שהוא מכריח את עצמו לשים בצד את דאגתו לאחיו הצעיר, מאבטח בפסטיבל נובה, לטובת הגנה על עם ישראל. בן נוסף למשפחת ליבמן ושניים מהחתנים נמצאים גם הם במילואים מאז 7 באוקטובר. אביו, אליהו, גיבור הקרב בציר המתפללים בחברון ב־2002, משמש כראש מועצת קריית ארבע ופועל בזירה הציבורית באינטנסיביות.

ב־8:30 באותה שבת הוזעק אלישע, תושב טנא עומרים שליד באר שבע, למילואים כקצין בחטיבת גבעתי. לאחר שהצטייד בנשק יצא עם סגן מפקד החטיבה לשדרות, שם גילו שהמצב בשליטה. הם המשיכו דרומה לכיוון רעים בזמן שמחבלים השתוללו בשטח פסטיבל נובה.

"ידעתי שאח שלי נמצא באזור", מספר אלישע. "ב־9 בבוקר אליקים שלח לאבא שלי הודעה שהוא מוקף במחבלים ושיביאו כוחות, ואבא עדכן אותי. היינו בין הכוחות הראשונים שהגיעו למסיבה וידעתי שיש סיכוי שאפגוש אותו, חי או מת. המראות שם היו קשים מאוד, המראות הכי קשים שראיתי בחיים שלי. חיפשתי אותו תוך כדי לחימה".

בדיעבד למד ליבמן כי אחיו נראה בפעם האחרונה זמן קצר לפני שהוא עצמו הגיע למקום. את פסטיבל נובה אבטחה חבורה של לוחמים תושבי קריית ארבע, עיר הולדתו של אלישע. אלקנה פדרמן, בנו של פעיל הימין נעם פדרמן, חולץ על ידי חבריו של אלישע, וכך גם מאבטח נוסף. אליקים לא נמצא, וכמותו גם מאבטח נוסף מקריית ארבע.

"אחי נראה בפעם האחרונה בסביבות 14:30, כשאני כבר הייתי בשטח המסיבה. אחד המאבטחים שניצל ראה אותו. אחי גיבור שאין דברים כאלו. הוא חילץ פצועים והרוגים, לא הפסיק לרגע, כל מה שעבר לו בראש זה איך להציל כמה שיותר אזרחים. בסוף הוא חילץ מישהי, שבדיעבד מתה מפצעיה, שם אותה במקום נסתר ואז חזר לתופת. זו הפעם האחרונה שראו אותו".

כעת יש לנצח

בצעד כמעט בלתי נתפס הצליח ליבמן להדחיק את העובדה שאחיו נעלם בשטח הלחימה שבו הוא נמצא, בשל הבנה שמדובר בקרבות על הגנת מדינת ישראל. כשגבעתי הוזעקה לכפר עזה, שם התחוללו קרבות עזים, הוא לא היסס ויצא מרעים עם שדרת הפיקוד של גבעתי לקיבוץ המותקף. "הבנתי שאנחנו במלחמת קיום, שזו המדינה שלנו, ושאם אני לא אמצא את אח שלי מישהו אחר ימצא אותו. בעזרת השם עוד ימצאו אותו. כל הזמן חשבתי על אח שלי, אבל לא נתתי לזה מקום אחר. אני לוחם בצה"ל, לא צוות ההצלה של אח שלי".

הלוחמים דהרו לכפר עזה. תוך כדי היתקלויות בשטח מלא במחבלים הם פרצו לתוך הקיבוץ והשתתפו בקרבות אדירים מבית לבית כדי לחלץ פצועים ותושבים. ליבמן חילץ עם צוותו כ־200 פצועים בהאמר וברגל, תחת מטח טילי אר.פי.ג'י וחרף הסיכון העצום. הזוועות שראה שם יישארו איתו עד יומו האחרון, וזה הדבר היחיד שעליו הוא לא מוכן לדבר בהרחבה. "ראינו תינוקות שנרצחו, ואני לא רוצה להרחיב כי אני חושש להקיא", הוא אומר לאחר שתיקה ארוכה.

במשך 48 שעות נמשכו הקרבות של לוחמי גבעתי בכפר עזה, ולאחר מכן החליפו אותם כוחות מילואים. כעת נערכים בחטיבת גבעתי לכניסה קרקעית לרצועת עזה. ליבמן אומר שהוא דואג לאחיו מאוד גם כעת וכי חוסר הוודאות קשה, אך הוא מתרכז במטרה שהיא השמדת חמאס. "אני חושב הרבה על אח שלי, ואני מקווה שנחזיר אותו חי, אבל יהיה לי מספיק זמן לחשוב על זה אחר כך. כעת צריך לחשוב איך מחזירים את ההרתעה, משמידים את האויבים שלנו.

"הוריי מבינים את זה. יש לנו ארבעה מגויסים במילואים מאז שמחת תורה, וזה מבחינתנו המסר כמשפחה, ושלי אישית: יהיה זמן להתעסק בכאב המשפחתי, אבל כרגע אנחנו צריכים לנצח ולשם כך אנחנו כאן. הקב"ה הוא זה שמחליט מה יהיה, והרצונות שלי לא רלוונטיים. השליחות שלנו כעם היא להחזיר את הכבוד של המדינה ולהביס את האויב. אנחנו ננצח".