"הלו שלום, הרגו את אמא שלי ואת אבא שלי ואני בבית עם אחותי בת ה־6", כך נשמעה אחת השיחות המצמררות שניהל ילד בן 9 מאחד היישובים בעוטף עזה עם אחת ממוקדניות המשטרה, זמן קצר לאחר חדירת מחבלי חמאס ליישובי הדרום.
בימים הראשונים ללחימה התקבלו אלפי שיחות במרכזי השליטה המחוזיים של המשטרה, בדגש על מרכז השליטה במחוז הדרומי. החל משבת בבוקר, 7 באוקטובר, ועד שלשום בחצות התקבלו במשטרה 653,045 שיחות מאזרחים מודאגים שהקשר ביניהן היה תחושה של פחד, אימה וחוסר אונים. מנתוני המשטרה עולה כי בכל מוקדי 100 התקבלו 537,643 שיחות, במוקד המידע 110 התקבלו 94,145 שיחות, ובמוקד 105 לאיתור נעדרים התקבלו 22,257 שיחות. לצורך השוואה, בשבוע עבודה בימי שגרה מתקבלות במוקדי המשטרה כ־160,000, שיחות והממוצע היומי עומד על כ־22,000 שיחות.
עדויות מהזוועה: תושבי עוטף עזה מספרים על רגעי האימה | יוני ריקנר
המוקדנים, שרובם שוטרים ושוטרות צעירים, נאלצו להתמודד עם אלפי שיחות מצוקה קשות ומורכבות שמעולם לא דמיינו לשמוע, שכללו תחנונים רבים לעזרה תוך שמיעת ירי, צעקות ולחישות. השיחות הגיעו מנשים, מגברים, מילדים ומילדות, אשר שיוועו לעזרה והיו מבועתים למראה המוות לנגד עיניהם.
באחת השיחות נשמע קולו של חייל שלחש לעזרה, כשברקע נשמעו צעקות בשפה הערבית וקולות ירי מחרידים עד שהשיחה עימו נותקה. בשיחה אחרת הצליחו המוקדנים לחלץ שלושה צעירים שנקלעו למארב מחבלים, ואחד מהם נפצע תוך כדי מנוסה. "קיבלנו שיחה מנהגת שצעקה שיש מחבלים", סיפרה אחת המוקדניות, "ניסינו להבין איפה היא נמצאת. היא תיארה לנו את המקום. שלחנו לה מיידית קישור, שבעזרתו היא שיתפה את המיקום שלה. עקבנו אחרי הכיוון שאליו היא נוסעת. תוך כדי שיחה שמענו שיורים עליהם ושהם מצליחים לברוח, אבל שאחד מיושבי הרכב נפצע מהירי. הכוונו איתם לניר עם, והם נכנסו למיגונית. תדרכנו אותם והזעקנו אליהם כוח של מגן דוד אדום".
שיחות קשות התקיימו גם במוקד 105, שהוקם לצורך איתור נעדרים. מוקדנים במוקד מתארים עומס ושיחות קשות עם בני משפחות, "שלא עניין אותם לשמוע הנחיות, אלא אך ורק איפה יקיריהם נמצאים".
נרתמו למשימה
המוקדנים התמודדו עם עומס רב של שיחות, עד להקפצתם של שוטרי היחידה, מתגברים ומתנדבים, כולל שוטרים ששירתו במרכזי השליטה ואשר שוחררו משירות ועם פרוץ הלחימה התייצבו ביחידות ונרתמו למשימה ולמאמץ לענות לכל שיחה. "הם חיזקו, תמכו, הכווינו, גילו אמפתיה, רגישות ומקצועיות והמשיכו לענות לעוד ועוד שיחות, תוך ידיעה שהשיחה הבאה צפויה להיות הרבה יותר קשה מקודמתה", אמר אתמול רב־פקד שאולי בזק, מפקד מוקד 110, "הם היו הראשונים שהזעיקו, הכווינו והקפיצו כוחות, עדכנו את הפיקוד, הפעילו פקודות, דיווחו לשותפים והיו אלה שייצרו תמונת מצב".
לדבריו, השיחות הראשונות שידרו מצוקה גדולה, וכאשר התקבלו שיחות מצוקה גם משדרות ומאופקים התחוור שמדובר באירוע חמור הרבה יותר ורב־זירתי. "בהתחלה השיחות היו על מידע בנוגע לטילים שנורו. לאט־לאט קיבלנו שיחות על יריות", מספר רפ"ק בזק, "מעוטף עזה הגיעו שיחות יותר קשות של בני משפחה שחיפשו את יקיריהם ותיארו מראות קשים". מתברר כי שיחות למוקדי המשטרה הגיעו גם מצעירים שהשתתפו במסיבת נובה בסמוך לקיבוץ רעים, ושדיווחו בחרדה שיורים עליהם וביקשו נואשות לדעת לאן עליהם לברוח. "ניסינו להרגיע אותם ככל האפשר, הכוונו אותם, נתנו להם נקודות ציון ושלחנו כוחות", אומר רפ"ק בזק.
רוב המוקדנים הם שוטרי חובה או אימהות צעירות, אשר נאלצו להתמודד עם לא מעט קריאות מצוקה של צעירים בני גילם ויכלו רק לנסות להבין מה מתרחש מצידו השני של הקו ולדמיין את המצוקה הנוראית של המתקשרים.
בלא מעט דיווחים התברר למוקדנים תוך כדי שיחה כי הם כנראה האחרונים שידברו עם המתקשרים, ולא אחת נתבקשו להעביר מסר לבני משפחתם האהובים. התמודדות נוספת ולא פחות מורכבת וקשה רגשית היתה השיחות של בני משפחה וחברים, שהתקשרו שוב ושוב כדי לדעת מה עלה בגורל יקיריהם ולנסות לדלות פיסות מידע ותקווה, אך למוקדנים לא היתה בשעות הראשונות אפשרות לספק מידע או נחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו