"הפעם זה הדבר האמיתי": קולות המילואימניקים בעוטף עזה

באחד הצמתים, עמוק בתוך עוטף עזה, בלמו אותנו לוחמים חמושים בכבדות. מולנו על הכביש שצמוד לרצועה שיירת נמ"רים (נגמ"ש מרכבה). עשן כבד עלה מכיוון עזה ופיצוצים נשמעו מרחוק. "אנחנו נפרק אותם", אמר לי אחד הלוחמים בחיוך רחב, "רק תנו לי להיכנס".

שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי ביקרו אתמול בגבול עזה. "יש פה מלחמת בני אור בבני חושך", אמר גלנט ללוחמים. "זאת תהיה מלחמה עצימה ומדויקת. מלחמה קטלנית שתשנה את המצב לתמיד".

הרמטכ"ל אמר ללוחמים כי "הייעוד שלנו עכשיו זה להיכנס לעזה, לבוא למקומות שבהם חמאס נערך, פועל, מתכנן ומשגר, ולפגוע בו קשה מאוד בכל מקום, בכל מפקד, בכל פעיל. להשמיד תשתיות. במילה אחת - לנצח".

כל אזור הדרום הפך לזירת קרב בימים האחרונים. מובילי טנקים, זחל"מים, האמרים וכל כלי נשק שתוכלו להעלות בדעתכם מציפים את השטח. בכל רחבי השטח נערכים עשרות אלפי לוחמים לכניסה קרקעית. טנקים נעים ממקום למקום על זחלים, מעלים עשן ואבק ביום שהחל גשום והתבהר ממשיכים הלוחמים בהכנות לקראת הקרב שצפוי להם. מובילים על גבי מובילים עושים את דרכם דרומה, דגלים על התותחים וברק בעיני הנהגים.

מחנה ג'וליס פקוק מרוב מכוניות של מילואימניקים. חנייה אין בנמצא. רעשי הקליעים עולים מהמטווחים ללא הפסקה. "אין סיכוי שאנחנו לא נכנסים הפעם", אומר לי אלי, לוחם מילואים שאת שירותו הצבאי עוד הספיק לעשות ברצועת הביטחון. מחוץ לבסיס עומד מילואימניק ג'ינג'י ומרים את ידו על מנת לעצור טרמפ. "מגיע לצאלים?", הוא שואל ונאנח כשאני מבשר שאני יוצא לשדרות. "אני צריך להגיע לאימון של הגדוד, נכנסים לעזה".

התאריך לכניסה קרקעית עדיין אינו ידוע, אך יש קונצנזוס בקרב הלוחמים שהפעם הדבר האמיתי מתרחש. לא עוד סבבים, לא עוד מבצעים. "הפעם זו מ-ל-ח-מ-ה", אומר לי יוסי, מילואימניק מירושלים שאני אוסף בדרך. יותר ממאה אחוזים מהמילואימניקים התגייסו לצה"ל. מבוגרים וצעירים לבשו את מדי החאקי ויצאו אל הצבא.

אנחו נוסעים משדרות דרומה, אל היישובים שנפגעו באופן הקשה ביותר. בכל האזור נערכים כוחות לכניסה קרקעית, כולל בתוך חלק מהיישובים. מחוץ לבית בקיבוץ בארי אני פוגש שלושה לוחמים מגדוד 890 של הצנחנים. "אנחנו כאן מהשבוע שעבר. היו לנו גם היתקלויות", משתף אחד החיילים בקצרה בעודו יושב בבית שלא נפגע, בין שני בתים שבהם נרצחו ישראלים. "אנחנו מחכים להיכנס, להילחם בשביל מדינת ישראל. יהיה בסדר".

ביציאה מהיישוב אני פוגש את ג'וש, לוחם מילואים מגדס"ר 5. הוא תל אביבי, אב לשניים, ואומר כי בעבר הצביע לאחת ממפלגות המרכז. "אני לא שש אלי קרב בדרך כלל. במבצע צוק איתן הייתי זהיר. הפעם, זה משהו אחר", הוא אומר ומחזיק בסכין קומנדו שנעוץ באפודו. "אנחנו נכנסים לקרוע אותם", הוא מצהיר.

"מלחמת אין ברירה"

הפעם זה הדבר האמיתי, שבים כל הלוחמים ואומרים בעוד אני מסתובב בגזרות השונות. שריונרים ולוחמי חי"ר, סדירניקים ומילואימניקים. כולם נחושים לצאת ולהילחם באויב שרצח וטבח בנו.

כל אחד מכיר מישהו שנרצח או אחד מבני משפחתו, והציונות שבה ומרימה ראש. "זו מלחמת אין ברירה, לחימה על הבית, פשוטו כמשמעו", מבהיר איתמר, שהגיע ביום ראשון עם גדודו לעוטף עזה ונערך כעת ללחימה.

בעוד השמש מתחילה לרדת על הדרום אנו עושים את דרכנו בחזרה צפונה, ונפעמים שוב מהיקף הכוחות. מובילים שעליהם טנקים ודחפורי D9 חולפים במספרים בלתי נתפסים בדרך דרומה. על חלקם דגל ישראל מתנוסס בקדמת הרכב, אחרים עטופים ממש בצבעי כחול לבן. "תנו לצה"ל לכסח", נכתב באחד הצמתים בכתב יד.

אנו חוזרים לאזור שדרות ומביטים בענן העשן הכבד שעולה מהעיר עזה, עדות למתקפה נוספת של צה"ל על העיר. כוחות צה"ל מפציצים את מתקני החמאס רגע לפני הכניסה הגדולה. דגלי ישראל ניצבים בכל פינה בעיר, שספגה מתקפה גדולה רק שבוע וחצי קודם לכן. שורה של האמרים דוהרים ליד תחנת הרכבת הנטוש ואחד מהם עוצר לרגע לידנו, דגל ישראל מתנופף גם מעליו. "ברור לכם שאנחנו ננצח", מבהירים הלוחמים, "כן?".