אתמול בשעת בוקר מוקדמת כתב לי חבר, ששוהה בחו"ל. "אני לא מדבר איתך כרגע על זה שאימא שלי חטופה. את זה נפתור בעתיד. כל הקיבוץ שלי נשרף, נשמד, עשרות הרוגים, עשרות חטופים. את מי שנותר פינו לאילת. אין להם כסף, בגדים לילדים, פסיכולוגים. כולם שם בטראומה. הם אוספים לעצמם תרומות. זה לא ייאומן אחי. בבקשה נסה לעזור".
צה"ל תקף עמדת תצפית של חיזבאללה בלבנון
הקיבוץ המדובר הוא ניר עוז, שספג מכה אנושה בשבת. הסיפורים שמגיעים משם מזעזעים, קשים לשמיעה, בלתי ניתנים לכתיבה. מי שהצליחו לעזוב, עשו זאת כשרק בגדים לגופם. כל מה שנותר מאחור נבזז ונשרף. הצרכים הפיזיים המיידיים שלהם נפתרו אתמול ברובם. המלונות שמארחים אותם (ותושבי קיבוצים אחרים) נרתמו לסייע; תושבי אילת התגייסו עם בגדים וצעצועים ואוכל מפנק; שלל ארגונים וגופים נרתמו לסייע עם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים; תורמים מהארץ ומהעולם העבירו כסף, כדי שהפליטים יוכלו לקנות לעצמם כוס קפה או פחית של משקה קל; ואנשים טובים ארגנו תרומות שנאספו למשאיות, שבסופו של יום ארוך הגיעו לאילת עם ציוד חיוני – מנעליים וכפכפים, דרך הלבשה תחתונה לנשים ולגברים, ועד מטענים לטלפונים ניידים.
ברקע כל זה בלטו שני דברים. האחד חיובי: בישראל יש חוסן אזרחי שאין שני לו, וערבות הדדית מדהימה (שלרוע המזל מופיעה רק בשעת משבר). השני שלילי: המדינה לא מתפקדת, ולא מסוגלת לתת מענה לקטסטרופה שפקדה אותה. זה צץ בכל נקודה – מריכוז תמונת מצב של נפגעים וחטופים ועד להסברה – ובולט בעיקר בטיפול הכושל במי ששילמו את המחיר היקר ביותר. אפילו את הבייסיק המתבקש של ביקור פצועים או הגעה להלוויות נבחרי הציבור שלנו לא עשו, כאילו מידת האנושיות המינימלית הזאת תדביק להם גם את האחריות (שממנה הם לא יוכלו לברוח לעולם).
יישובי העוטף רוסקו
דווקא צה"ל החל להתאושש אתמול. באיטיות אמנם, אבל הכיוון ברור. בתום שתי יממות קשות ומדממות הושגה שליטה מלאה בעוטף. כמה חוליות אמנם הצליחו לחדר לשטח ישראל דרך גדר הגבול המחוררת, אולם הן טופלו במהירות וביעילות. זה יאפשר כעת לעבור בין הבתים בישובים, ולגבש תמונה מדויקת יותר של הרוגים ונעדרים, וגם של ממדי הנזק העצומים.
כאשר ייחשפו התמונות, היום או מחר, נחזה כולנו בגודל האסון. העוטף רוסק, הלכה למעשה. על עתידו, אם יש כזה, עוד מוקדם לדבר. הערים סביבו מפגינות חוסן מרשים: ביקור בשדרות אתמול גילה תושבים שמוכנים לספוג רקטות ולשהות בממ"דים, ובלבד שיוסר מעליהם לתמיד איום הרקטות. בינתיים, הם נאלצים לקיים את שגרת המלחמה המוכרת, עם ריצה מתמדת למרחבים מוגנים כשברקע לוחמי צנחנים שמפטרלים ברחובות למקרה שמחבלים יצליחו להגיע שוב לעיר. העיר כולה נראית כמו שדה קרב, וגם הישובים סביב לה. בכל נקודה יש כוח משטרתי או צבאי, ולצידם המוני מתנדבים שמחפשים לעשות טוב.
עזה משלמת מחיר
השליטה שהושגה בשטח משחררת את צה"ל לעבור להתקפה. המכה האווירית שהונחתה אתמול על עזה היתה משמעותית, והיא צפויה להתעצם ביממות הקרובות. ספק אם זה מנחם מישהו בעורף הישראלי המוכה, אבל עזה סובלת – ותסבול עוד יותר. ההצלחה המהדהדת של חמאס – הרבה מעל ומעבר למה שהעריך – תעמוד כעת בעוכריו: ישראל פועלת להוריד אותו על ברכיו, כשמאחוריה עולם שלם שרוצה לראות בניצחונה כחלק ממאבקם של בני האור בבני החושך.
כתמיד, מי שמובילה את הקו הזה היא ארצות הברית, במפגן תמיכה חד משמעי בישראל. אתמול נחתה בארץ הסנונית הראשונה במה שצפוי להתעצם לכדי רכבת של סיוע חירום ביטחוני, שיכלול שלל פריטים – מפצצות מדויקות ורכיבים שונים לאמצעי לחימה שונים, ועד ציוד לחימה טקטי דוגמת נשקים ואפודים. הגעתה של נושאת המטוסים אמורה להשלים את ההתייצבות החזיתית לצידה של ישראל, שנעשית גם כדי להרתיע את איראן וחיזבאללה מפני פתיחת מערכה מקבילה בצפון.
נכון לאמש נמנע חיזבאללה מהצטרפות ללחימה, אם כי העלה משמעותית כוננות בכלל המערכים ההתקפיים וההגנתיים שלו.
לאירועים שנרשמו אתמול בסמוך לגדר (חדירת מחבלים וירי מרגמות) אחראים בעיקר פלשתינים שמשתייכים ככל הנראה לחמאס, אולם סביר שהם נעשו בברכת חיזבאללה. בצה"ל ניצלו את השעות שחלפו מאז מתקפת חמאס בשבת בבוקר לשיפור דרמטי במצב המוכנות בזירה הצפונית בעיקר במרכיבי ההגנה, וגם בקידום כוחות משמעותיים להתקפה אפשרית.
האיום: לבנון לא תתקיים
בדיונים שנערכו ביממות האחרונות במערכת הביטחון הושמעו דעות שונות בנוגע לסיכוי שחיזבאללה יצטרף למערכה. ישראל, מצידה, העבירה מסרים לארגון כי לבנון תשלם מחיר יקר, ואולי אף תחדל להתקיים, אם חיזבאללה יבחר להילחם. איומים דומים הועברו גם לטהרן, שמיהרה אתמול להכחיש כי היתה מעורבת בהכנת ואישור המתקפה מעזה. זה מלמד שאיראן אמנם מרוצה ממה שקרה, אבל גם חוששת שהדברים עלולים להתגלגל לכדי מלחמה אזורית רחבה שתנוצל כדי לגבות ממנה מחיר ישיר על אדמתה.
ועדיין, סביר שההחלטה אם תהיה מלחמה בלבנון לא תתקבל בטהרן אלא בביירות. חסן נסראללה נתון בדילמה: מצד אחד ישראל על הקרשים אחרי שספגה את המהלומה הקשה בתולדותיה, ובאפשרותו להכאיב לה הרבה יותר. מצד שני הוא ער לכך שלישראל אין מה להפסיד עת, והיא מוכנה ללכת את כל הדרך – בלי מגבלות ומעצורים ובתמיכה פנימית ובינלאומית בלתי מעורערת – עד להכרעה.
ההכרעה שתתקבל בביירות תקבע איך ייראו הימים הקרובים בישראל. אם חיזבאללה יישאר בחוץ, צה"ל יתמקד בעזה ויעצים משמעותית את ההישגים שלו, כאשר במקביל יוסר בהדרגה האיום על העורף והמשק יוכל לחזור אט-אט לשגרה. אם לעומת זאת חיזבאללה יצטרף, ישראל תיקלע למלחמה המורכבת בתולדותיה בהיבט האיום על העורף והאתגרים בחזית. הציבור הישראלי נחשף בימים האחרונים למחיריה האפשריים, ועשוי להידרש לחוסן גדול פי כמה מזה שגילה עד כה. מהתנהלות האזרחים ביממות האחרונות אפשר ללמוד בוודאות שזה יקרה, אבל התנהלות הממשלה מחייבת שיפור מהיר.
העובדה שטרם הוקמה ממשלת חירום היא ליקוי מאורות שדורש פתרון מיידי, וכך גם השיפור הנדרש בתפקודם של רבים ממשרדי הממשלה. צה"ל, שהבין את הבור שהוא נמצא בו, חיפש פתרונות וחיזק נקודות תורפה, עם מפקדים מנוסים שהוזעקו לשטח כדי לסייע בשעת משבר (מיקי אדלשטיין לתגבור באוגדת עזה, אליעזר טולדנו בפיקוד הדרום). שום דבר לא ייגרע מכבודם של הממשלה ושל השרים אם ינהגו באופן דומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו