ליקוי מאורות בממדים עצומים: אחרי המחדל - דרושה מנהיגות

שתי יממות לתוך האסון שפקד את מדינת ישראל, מתבררים ממדיו הקשים בשטח של הרוגים, פצועים וחטופים, אבל לא פחות מכך – עומק השבר במערכות הקריטיות ביותר של מדינת ישראל, שנתפסו בשעת מבחן במערומיהן.

גם אתמול, עמוק לתוך הלחימה, התקשה צה"ל להשלים ארבע פעולות חיוניות: לבנות תמונת מצב אחת שלמה וברורה שעל בסיסה ניתן יהיה לנהל קרב סדור, לטהר את השטח מכוחות אויב כדי לייצב הגנה ולאפשר יציאה למתקפה בלי חשש מזינוב בכוחות מאחור, לפנות את כלל האזרחים מיישובי העוטף כדי שאפשר יהיה לפעול בו בחופשיות, ולסגור הרמטית את הגדר בין עזה לישראל.

כל התצפיתניות נשבו

כתוצאה מכך, נדרש המשך פעולות האלתור, חלקן על בסיס מקומי. האלוף נועם תיבון שיצא לבדו וחבר לכוחות מגלן כדי לחלץ את משפחתו מקיבוץ נחל עוז הוא רק דוגמה אחת. צמד מאבטחי שב"כ שירדו עם נשקים לדרום ומצאו עצמם בשש היתקלויות שונות במהלך הלילה, לעיתים לבד מול מחבלים, הם דוגמה נוספת. והיו עוד עשרות, אולי מאות, מקרים וסיפורים דומים, כאשר לצד גילויי הגבורה והתושייה גם זועק לשמיים היעדרה של יד מכוונת בניהול האירוע, עניין שתרם לתוצאותיו הקשות.

רק לשם ההמחשה: שלדג איבדה ביממה הראשונה של המערכה הנוכחית יותר לוחמים מאשר בכל תולדותיה; סיירת מטכ"ל ספגה הרוגים רבים, וגם הימ"מ ומגלן ויחידות עילית נוספות, שכולן גילו גבורה ויוזמה אבל מצאו את עצמן נחותות ומופתעות גם שעות ארוכות לתוך הקרב, ללא שום משמעות ליתרונן העצום בכוח אדם ובאמצעים.

וזו, אולי, ליבת העניין. עוד לפני שנוגעים בקונספציה השגויה ובהיעדר המודיעין, הפריצה המסיבית, הטוטלית, של קו ההגנה, היא ליקוי מאורות בממדים עצומים. מעבר לכלל הבסיסי שקו ההגנה תמיד ייפרץ, צה"ל אולי הופתע מהעיתוי – אבל לא מהדרך.

במשך שנים מתרגל חמאס פריצה ליישובים, הרג מסיבי ונטילת בני ערובה לעזה, ובמשך שנים מתרגל צה"ל בדיוק איך להתמודד עם התרחיש הזה. בזמן אמת, הוא נתפס במערומיו: הגדר נחצתה בקלות, בשלל מקומות, כאשר חמאס מנטרל במהירות וביעילות את כל מערך התצפיות (ולוקח בשבי את כל התצפיתניות), השתלט על מפקדת האוגדה והמשיך הלאה – למימוש תוכניתו במוצבים וביישובים.

חמאס ניצל את הנתונים בשטח עד תום. פעל בשבת שהיא חג, בשעת בוקר מוקדמת, כשהכוחות מנומנמים ורוב הפיקוד בבית, וכאשר העוטף הומה אנשים, בהם מטיילים רבים, וכבונוס לא מתוכנן גם אלפי המשתתפים במסיבת הטבע הענקית שהפכה למלכודת מוות המונית. הוא גם היה ער כמובן לדילול הכוחות המשמעותי שבוצע בעוטף לטובת תגבור מקביל ביו"ש, אבל זה טבעו של התוקף: לחפש את נקודת התורפה ולתקוף. המגן, שאמור היה להיות ער לכל אלה, נמנם עמוקות, כאשר קו ההגנה האימתני שבנה עליו קרס לגמרי.

ימים של חרדה וזעם

כפועל יוצא מהכשל הקולוסלי בהגנה לא הצליח צה"ל לצאת גם להתקפה יעילה. הקשב שלו היה מרותק גם אמש לקרבות קטנים, מקומיים, שהתנהלו ביישובים, ולא למחשבה סדורה על הסתערות קדימה. גם התגובות שבוצעו היו ברובן עוד מאותו הדבר, כאילו מדובר בסבב נוסף שבסיומו נשוב לדבר עם חמאס במקלות וגזרים.

בצמרת המדינית-ביטחונית לא השכילו להבין, או הבינו ולא השכילו לתרגם לפעולה, שהציבור בישראל (וגם באזור ובעולם) עוקב אחר הנעשה בשילוב של חרדה וזעם ודרישה ברורה למהלך שלא נראה כדוגמתו. בניגוד למלחמת יום הכיפורים, שבה ישראל חטפה סנוקרת אבל הסתערה מייד בחזרה, הפעם המתאגרף הישראלי נשאר על הרצפה במקום לאסוף את עצמו ולהשיב בעוצמה כפולה.

אבל למה שקרה החל מהשעה 06:30 בשבת בבוקר יש שני הורים. האחד הוא הקונספציה, והשני הוא המודיעין. כאשר יעלה המסך מעל המלחמה הזאת, ויתחילו התחקירים, יתברר שהיו אינסוף סימנים מעידים של הכנות ואימונים והתחמשות והתגרות בצד הפלשתיני, אבל כל אלה לא תורגמו להבהוב אחד ברור שיאמר "זהירות".

במקום זאת, המשיכה ישראל להאכיל את עצמה – ואת התקשורת והציבור – בלוקש הקבוע שחמאס מורתע, חושש, דואג לכלכלת הרצועה ונמנע מפעולה. כתוצאה מכך הועברו כוחות ואמצעים מודיעיניים ליו"ש, שסומנה כדלקת הדחופה לטיפול. עזה, הבהירו, תחת שליטה, ולא צפוי ממנה דבר כך שאפשר לישון בשקט.

השורה התחתונה הזאת היתה המשך ישיר למחשבה שכלום לא דחוף. שאת הכל אפשר לדחות למחר. שהבעיה הפלשתינית נפתרה, כי הנה האמירויות ובחריין ומרוקו חתמו איתנו על הסכמי נורמליזציה, ועוד מעט סעודיה ופטור מוויזות לארצות-הברית. בכל הזמן הזה בחרה ישראל להתעלם מהעובדה שהפלשתינים כאן, ולא הולכים לשום מקום. שהם לא יפלשו בבוקר לוושינגטון או ללונדון או לריאד, אלא לכפר עזה ולנירים, ושמי שלא פותר את הבעיה סופו להתמודד מול בעיה גדולה פי כמה.

אסון ממשמש ובא

המדיניות הזאת (או ליתר דיוק: היעדרה) מלווה את ישראל מול הזירה הפלשתינית במשך 56 שנים, ומול עזה בשני העשורים האחרונים. גרוע מכך, ישראל בחרה ביודעין להחליש את הרשות הפלשתינית, ולחזק את חמאס. היא ראתה בו פרטנר, נמנעה מהכרעתו, דאגה שיקבל כסף ופועלים ומעמד – הכל, רק כדי שלא יפעל. התוצאה היתה הרע מכל העולמות: חמאס קיבל את מבוקשו, ותקף; ישראל נתנה לו את מבוקשו, וספגה.

לתוך הוואקום הזה בקבלת החלטות אסטרטגיות נכנס הכאוס הפוליטי של החודשים האחרונים בישראל. הרמטכ"ל והאלופים נדרשו להשקיע במהלכם הרבה יותר שעות בשכנוע מילואימניקים להישאר בשירות מאשר בחיזוק ההגנה ותכנון ההתקפה. כל זה, כשברקע שרי ממשלה מכנים את המשרתים בשמות גנאי, וכאשר הממשלה חותמת בהסכמים קואליציוניים כי תפטור בחוק את בני הישיבה משירות ואף תשלם להם שכר שווה לזה של החיילים.

כל מי שעיניו בראשו הזהיר בתקופה הזאת שהאסון ממשמש ובא. שר הביטחון עשה את זה ופוטר (ואז הוחזר בכוח הרחוב), הרמטכ"ל וראשי ארגוני הביטחון עשו את זה אבל ראש הממשלה מיאן לשמוע. הוא נשבה בידי פוליטיקאים קיצונים. למותר לציין שאף אחד מהם לא התייצב שלשום במדים כדי לעזור לישראל להציל את עצמה מעצמה. ממילא, חלקם הגדול לא מבדילים בין מחלקה לאוגדה, בין M16 ל-F16, בין נחל עוז לכפר עזה, אבל אם ישראל חפצת חיים – טוב ייעשה אם יורחקו כעת ממוקדי הניהול וקבלת ההחלטות.

בהמשך לכך, על ישראל להתעשת. גל הירש מונה לאחראי על סוגית השבויים באיחור של יממה (ובעצם של שנה, מאז סיים את תפקידו מתאם השבויים הקודם), ההסברה לא מתפקדת (וערוצי הטלוויזיה שמותקפים תדירות על ידי הממשלה הם הצינור היחיד של האזרחים לקבל מידע ולחלץ את עצמם), וגם במערכת הביטחונית יש עדיין יותר סימני שאלה מתשובות.

50 שנה אחרי, נדרשת ישראל שוב לקום, ולנצח. בלי פוליטיקה, בלי אגו, עם מקסימום הכוח והשכל והנחישות, בידיעה שאין לה אלטרנטיבה אחרת. זה אפשרי, אבל בשביל שזה יקרה דרושה מנהיגות אזרחית וצבאית נחושה ואמיצה. אם יש כזאת, תופע נא מייד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו