יממה למתקפת הפתע: עדויות האסון מתגלות

ישראל במלחמה: יממה קשה עברה על תושבי ישראל, ובעיקר תושבי עוטף עזה, שרבים מהם היו נצורים אתמול (שבת) במשך שעות בבתיהם וחששו לחייהם. 

פיליפ ואניה פלטונוב, תושבי העיר אופקים, היו נצורים במשך 24 שעות בביתם, ומספרים: "היינו סגורים בבית כי בממ"ד מסוכן - ראיתי אותם רצים ברחוב, חמישה מחבלים. לכוחות הביטחון לקח משהו כמו 40 דקות להגיע", מספר פיליפ כשהילד שלו עומד יחד איתו ליד כתמי הדם של תושבי רחוב התמר שלא התמזל מזלם ב-24 השעות של רגעי האימה בעוטף עזה. האירוע שהתרחש בבית קרקע שמול הבניין שלהם לא משאיר ממקום לדמיון, ההרס הרב, כתמי הדם, הקליעים, החלונות המנופצים. השכנים הסקרנים מתחלקים לשניים, האלה שמרגישים שהיה להם מזל רב, והאלה שכועסים על המחדל.

"זה ביזיון מה שקורה כאן", אניה אשתו של פיליפ, משחזרת, "היינו בשקט דממה, הדבר היחיד שעשינו זה לצלם מהחלון ולדווח גם לשכנים, השכנה שלי פה עדיין יושבת בבית עם הילדים ומסרבת לפתוח לי את הדלת, אמרתי לה מספר פעמים שהכל בסדר והיא יכולה לצאת לחצר. הרגו את בעלה, תקשרנו בטלפון כמה פעמים, שלחתי לה את הסרטון של פינוי בעלה, שהיא תדע מה הולך איתו כי היא הייתה בפנים".

פיליפ ממשיך את דבריה, "היה ירי רב עד השעה 02:00, לא הצלחנו להירדם מאז, 22 שעות אני חושב, אנשי ביטחון היו כאן, אז ירדתי אליהם עם הכלב כי הוא היה צריך לצאת לצרכים. אבל עזוב אותי, אני דאגתי רק לילדים. והכי חשוב שהם (בני הערובה) יצאו מזה בשלום, מחילופי הדברים בניהם (מחבלים) לשוטרים הבנו שהם דורשים לחזור לרצועה עם החטופים ולשחרר אותם רק ליד הגדר, הם המחבלים נתנו לאיש המבוגר ללכת בבית כי הוא חולה ואשתו יודעת מעט ערבית, ממה שהבנתי, והם הצליחו לתקשר איכשהו".

פלטונוב מוסיף, "ראינו אותם ברגע השחרור איך האמא רצה לבן שלה שגם הוא שוטר, הבן צעק לה כל הזמן, כל רבע שעה, דרשו לשמוע ולראות האם הם בחיים". שכן נוסף רכוב על אופניים מסתובב ומדגיש: "הם היו עם מספרי רכב ירוקים, אתה קולט את זה בכלל? איך נתנו להם לנסוע בתוך שטח ישראל 20 ק"מ עד לפה, הטנדרים שלהם עדיין כאן לא רחוק".

בבית הקפה באופקים, יושבים האנשים ולא מבינים מה נפל על העיר, כשהם מגלים על עוד נרצח בעיר: "כולם פה מכירים את כולם", כשברקע הם מגלים על עוד הרוג: "הוא היה לקוח שלי, יום שישי שתה כאן קפה. גם ההוא... נהרג שמעת?". וככה זה ממשיך, בין עצבות להרצת שמועות, כי לא יודעים. איציק שיושב מולי מספר: "לא יודעים איפה האנשים, אח שלי הוא שוטר, לא מצליחים להבין איפה הוא". תושב אחר מספר שלא מבין מאיפה מביאים מוצרים בסיסיים: "איפה מביאים לחם לילדים, אני לא יודע לאן לנסוע, שמעתי שיש לחם במושב גילת".

מלכי ושלי שם טוב, שבנם נחטף לעזה סיפרו: "היינו מצפים שיפנו לכל ההורים שהילדים שלהם נמצאים בשבי ושיתחילו לטפל ולהסביר לנו מה הולך לקרות מה הצעדים שהממשלה הולכת לעשות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו