זה הזמן לשנות את כיוון הספינה: שני הרמטכ"לים לשעבר בטור מיוחד

מלחמת יום הכיפורים היוותה נקודת שבר בחברה הישראלית, ומנגד גם הוכחה ניצחת לחוסנה. בימים אלו ניצבת מדינת ישראל מול האתגרים הגדולים ביותר שידענו מאז. מול סכנה של מלחמה רב־זירתית משולבת של מדינות וארגוני טרור שמהווים איום חסר תקדים על העורף, ומול איראן, שלא רק הופכת למדינת סף גרעין בהיבטי העשרה, אלא גם להגמון אזורי בעל מוטת שליטה רחבה בעולם כולו ובאזורה בפרט - וכל זאת בחסות רוסית וסינית. 50 שנים אחרי, ההנהגה והחברה הישראלית שוב עומדות למבחן.

ברמה האסטרטגית, כמו בימים ההם, יש עיוורון של הדרג המדיני. ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר ז"ל, מצוטטת בסרט שמוקרן בימים אלו בקולנוע על אודותיה כאומרת: "קל לדעת כשאתה מפסיד, קשה לדעת כשאתה מנצח". בימים אלו אנחנו הכוח המוביל באזור מבחינה צבאית וטכנולוגית. יש לנו כלכלה מתקדמת, בריתות אזוריות בהתהוות (שנחלשו לצערנו בחודשים האחרונים) וכמובן ברית ערכית ואסטרטגית עם המעצמה הגדולה בעולם - ארה"ב.

על אף היתרונות הללו, ממש כמו ערב המלחמה ב־73', אין יוזמה מדינית שתעצב את עתידנו ותשמר את ניצחוננו. בעוד הסכם הנורמליזציה המסתמן עם ערב הסעודית יוצר הזדמנות גדולה, ישראל משמשת בו "משקיפה" ואינה מנצלת אותו לבניית ארכיטקטורה אזורית משמעותית שכוללת את חיזוק הגורמים המתונים בגבולותיה ויצירת תשתית שתמנע מלחמה עתידית.

נקודת המבט היא מה יגידו הקיצוניים בממשלה, ולא מה טובת המדינה. ב־73' ראה סאדאת במלחמה את "המשך המדיניות בדרכים אחרות". הוא יזם והצליח להשיג בסופו של דבר את מטרותיו, גם אם במחיר כבד. והיום, מול השאיפה של איראן, חמאס וחיזבאללה למחוק דה־פקטו, או דה־יורה, את מדינת ישראל, אל מול הסכנה להפוך למדינה דו־לאומית, עלינו לנקוט יוזמה על בסיס הנורמליזציה המתהווה עם ערב הסעודית ולמנף אותה לרוחב הגזרה כדי לשמור על ישראל חזקה, יהודית ודמוקרטית.

עלינו לפעול, לא בנסיגות ובוודאי לא בוויתורים ביטחוניים, אלא בתשתית שתבטיח את האינטרסים שלנו קודם כל - "שלום בטוח", כפי שנוסחה פעם סיסמת הבחירות של הליכוד. אם מהלך שכזה יקרה נתמוך בו מבחוץ, גם אם בקואליציה יהיו כאלו שינסו לטרפד אותו.

פער עצום ביכולות

ברמה הצבאית והאופרטיבית, קיים פער עצום בין יכולותיו של צה"ל היום לבין יום הכיפורים, אך המלחמה תהיה שונה לחלוטין. בעוד לפני 50 שנה האתגר היה בחזית, היום עלינו להיערך ל"מלחמת העורף הראשונה" - עשרות אלפי רקטות, כטב"מים מלבנון, מעיראק ומאיראן, וכוחות רצ'ואן שיתמרנו במטרה לכבוש את יישובי הגליל. כל אלו אינם תרחיש דמיוני.

כאן טמון מחדל יום הכיפורים האמיתי של ימינו. במלחמה ההיא יצאו טייסים לגיחות מתוך ידיעה ברורה שכנראה לא ישובו. אבות לילדים קטנים יצאו מבתי הכנסת ומהמדשאות ביישובים, עלו על טנקים בודדים ולא נסוגו מול ארמיות שריון. השאלה היא מה יקרה היום?

50 שנים אחרי, והרוח הזו עדיין קיימת בקרב חלק גדול מהצעירים שבינינו. לא מדובר בנס, אלא בתוצר של אתוס ישראלי איתן, וכזה שהממשלה הנוכחית החליטה לוותר עליו. כדי להיערך למציאות שמולנו, נדרש שינוי חד בזירה הפנימית - בהסכמה על כללי המשחק, בחינוך ממלכתי ובשירות העם והמדינה. 

במקום רפורמה משפטית שקורעת אותנו, דרוש תיקון חוקתי שיסדיר את כללי המשחק, ובראשו חוק יסוד: "החקיקה". במקום פירוק זרמי החינוך לתתי זרמים, יש להחזיר את החינוך הממלכתי לראש סדר העדיפויות. במקום השתמטות המונית, התנדבות המונית וחוק שירות ישראלי שמכין את כוחות הביטחון עשורים קדימה, משמר את צבא העם ואת ערך השירות.

במקום התפוררות הממלכתיות, המשילות והאמון במוסדות המדינה, נדרשת בנייה עמוקה שלהם. ולבסוף, במקום ניכור ליהדות העולם, קירוב שלה ושמירה על ישראל כבית של כלל הזרמים.

מחבלים ביודעין במוכנות

מערכת הביטחון למדה והפיקה לקחים ממלחמת יום הכיפורים. כל המערכות מוכנות ומתריעות מראש, אך הפעם, 50 שנים אחרי, הדרג המדיני מאפשר ביודעין לחבל במוכנות שלנו למערכה הרב־זירתית שעלולה לפרוץ בכל רגע. רק הנהגה חסרת אחריות אוטמת את אוזניה ומאפשרת לפרק את החברה, את צה"ל ואת העורף כשהמצב הביטחוני כל כך חמור. לצערנו, אם לא נשנה את כיוון הספינה, לא נמצא בעתיד את הגיבורים של 1973 כשנזדקק להם.

בניגוד לאחרים, איננו סבורים שאנו זקוקים לחוזה ישראלי חדש, אלא שעלינו לשמור על החוזה של מלחמת יום הכיפורים והאבות המייסדים. כפי שקבע בן־גוריון, גורל מדינת ישראל תלוי "בכוחה ובצדקתה".

על הכוח עלינו לשמור, ואל הדרך עלינו לחזור. אין צורך להמציא את הגלגל, אלא לצאת מהשוחות הפוליטיות ולהשיב את כל אזרחי ישראל אל העגלה המלאה - החברה הישראלית. את העגלה הזו עלינו לנווט מתוך הבוץ אל השביל הסלול שמוביל לישראל יהודית, דמוקרטית, ליברלית, בטוחה וצודקת.