הפרד ומשול: הסיכונים זועקים לשינוי מיידי

לפני זמן קצר אשתי חזרה הביתה ושיתפה בחוויית החיים של חברתה לעבודה, שגרה ביישוב ערבי ושלפחות פעם ביום נשכבים בני ביתה על הרצפה כדי לא להיפגע מכדור תועה.

אנחנו בשיאה של תקופה שבה הכל מותר. רציחות חופשי ברחוב, עלילות שקר, שיסוי חלקי העם השונים זה בזה, והעיקר לרצות את הבייס. הרבה דיבורים, שלטי חוצות, הבטחות מפוזרות לכל עבר - ומעט מעשים. מעט מאוד. אנחנו חיים בציפייה לפתרונות קסם ולממשלות קוסמים, בכל פעם מצד אחר של המפה הפוליטית, והאכזבה קבועה עד ייאוש.

השאלות באמת קשות וגדולות. כבר יותר משנתיים, מאז רעדה המדינה באירועי שומר החומות, הסיכונים זועקים לשינוי מיידי ובהול בכל חלקי החברה, ולמרות זאת - ציון נכשל בתכנון, בהקמה ובביצוע. הבטחות פוליטיות הולכות ותופחות לממדים מפלצתיים, וכמותן הולך ומתפשט אובדן השליטה.

די לנו בהבטחות ובאגדות "תשעת המיליארדים שהושגו בעמל רב". רוצים לראות פעולות פשוטות, ברורות ומיידיות, תוך שקיפות מלאה בין תכנון לביצוע. כנס המשילות והביטחון האישי חשף שתוכנית לאומית אין בנמצא.

בתוך תוכנו קיווינו שיבואו האחת או האחד עם תוכנית לאומית בקצב ספרינט לטיפול במצב. בינתיים הציבור הישראלי, יהודים וערבים, בקונצנזוס מלא וברצון לשינוי, מוכנים להתייצב כשותפים פעילים תחת מעטפת ממלכתית מאורגנת ומסודרת של המדינה.

ביטחון אישי: תוכנית פעולה

מתוך האלימות הגוברת שאליה נחשפנו בשטח, כבר בינואר 2021 הנחנו על שולחן הממשלה הצעה מעשית. מאז ועד היום היא הלכה והשתכללה, בשיח משותף וממושך עם עשרות אנשי מעשה, שבהם ראשי רשויות, אנשי שטח, ניצבים ואלופים בדימוס. אלה המלצותיה המרכזיות:

הובלת תחום הביטחון האישי על ידי ראש הממשלה. כמו מינהלת הקורונה בשעתה - הקמת מנהלה ייעודית, תחת משרד ראש הממשלה ולא משרד ממשלתי קטן כזה או אחר.

הגוף שעליו תוטל ההקמה של כוח השבת המשילות הלאומית יהיה משמר הגבול. יוכפל כוח האדם הסדיר במשמר הגבול. יוקם כוח מילואים תחת משמר הגבול, שווה בגודלו לכוח הסדיר.

המדינה תרכז תחתיה את פעילות הגופים האזרחיים הרלוונטיים, כמו מד"א, זק"א, איחוד הצלה, השומר החדש ואחרים.

יוגדרו שלוש משימות ליבה בשגרה: חיסול תופעת הפרוטקשן, איסוף כלל הנשקים הלא חוקיים, והשבת תחושת הביטחון בצירי הנגב והגליל.

יוקמו מהלכים נרחבים בתחומי החינוך והרווחה שיעטפו צעירים אשר נפלו לתהומות הפשיעה.

ושחס וחלילה לא ניפול לאובדן זיכרון ולשכחה. הסבים והסבות שלנו הקימו לנו מדינה שנים ספורות אחרי שאיבדו את בני משפחותיהם בתופת המשרפות. באורח פלא, כל הסיבות לייאוש הובילו אותם דווקא לאמונה בצדקת דרכם ולהתעוררות מחיה של בניין וצמיחה. האם מותר או ראוי לנו להפסיק לחלום ולפעול?