התלקחות מעבר לגדר: ארה"ב מאבדת עניין באזור, רוסיה מתקרבת לאיראן - ואין מי שירסן את נסראללה

רוחות מלחמה: הקיץ, מטבעו, הוא עונה שמועדת לפורענות, גם בזירה הצבאית. צבאות, מטבעם, נוטים להימנע ממלחמות בחורף, לא רק בשל קשיים אובייקטיביים של מזג אוויר אלא מחשש להיקלע לבוץ טובעני שיהיה קשה להיחלץ ממנו.

לכן אנחנו עדים כמעט בכל שנה לאיומים ולאזהרות הקבועות מהסלמה וממלחמה כמעט בכל זירה אפשרית. בדומה לאיומי השביתה בבתי הספר, גם בעולם הצבאי זה הפך למוזיקת רקע עונתית מוכרת, שחולפת ושבה. ולמרות זאת, המצב השנה שונה מבעבר.

150 אלף טילים בארסנל

שורה של עניינים ותהליכים הפכה את המציאות הביטחונית בכלל, וזאת בזירה הצפונית בפרט, למאתגרת במיוחד.

הסיבות ידועות: תחושת הביטחון הגוברת של איראן עקב התקרבותה הגלויה לרוסיה ולסין, מההסכם הבלתי רשמי שלה עם ארה"ב ומהיחסים המחודשים שרקמה עם המדינות הסוניות המובילות במפרץ; ההתקרבות בין ארגוני הטרור השונים, בהובלה ובהשראה איראנית, עד כדי תיאום מבצעי בין־זירתי שמאתגר את ישראל; והקרע בחברה הישראלית כתוצאה מתהליכי החקיקה שמובילה הממשלה, והאיום הגובר על צה"ל ועל יכולתו לתפקד.

כל אלה, ובמיוחד הסעיף האחרון, גורמים לאויבי ישראל לחוש שהיא פגיעה מבעבר. זה הוביל אותם לנסות ולאתגר אותה מכמה חזיתות במקביל בפסח האחרון. חלקן היו מוכרות ונוחות יחסית להתמודדות - יו"ש, עזה וסוריה, שבכולן יש לישראל יתרון והרתעה מובהקים ובלתי ניתנים לערעור.

בשונה מגל טרור מיו"ש או ממערכה נוספת מעזה, מלחמה מול חיזבאללה תהיה אופרה שונה. עם יותר מ־150 אלף טילים ורקטות, עם כטב"מים ורחפנים (כולל תוקפים), יחידות מיוחדות לפשיטות יבשתיות וימיות ושלל אמל"ח יבשתי, אווירי וימי, חיזבאללה אמנם לא משתווה בכוחו לצה"ל, אבל ביכולתו להסב לישראל נזקים פיזיים ותודעתיים כבדים - לרבות נפגעים רבים בנפש.

זה מאזן גלוי, שמוכר היטב לשני הצדדים. מאז מלחמת לבנון השנייה ועד השנה הוא סייע לשניהם בריסון, כל עוד בירושלים ובביירות חששו להידרדר למערכה רחבה.

שינוי בתפיסת ההרתעה

בחודשים האחרונים חל שינוי במצב היסודי הזה. חיזבאללה עדיין לא מעוניין במלחמה, אבל הוא מוכן ללכת רחוק מבעבר כדי לאתגר את ישראל. המחבל ששלח בחודש מארס למגידו היה עדות ברורה לכך ששיקוליו של חסן נסראללה השתנו או השתבשו, ובוודאי הצריבה של מלחמת לבנון השנייה עליו אינה חזקה כבעבר.

לכך נוספו אירועים טקטיים שונים, מהצבת האוהלים בהר דב, דרך הקמת שורה של עמדות צבאיות פיזיות לאורך הגבול (במסווה אזרחי) ועד חיכוכים יזומים בכמה מוקדים בסמוך לגדר, שלכל אחד מהם בנפרד ולכולם ביחד פוטנציאל נפיץ מבעבר.

ואם זה לא מספיק, נוספה לכך רטוריקה מסלימה, משני צידי הגבול. שר הביטחון יואב גלנט מחד, וחסן נסראללה מאידך, עורמים באחרונה ז'יטונים של איומים הדדיים על השולחן. כל צד מאיים להחריב את השני, להחזירו לתקופת האבן ולהגיב/לנקום על כל דבר אפשרי.

חיזבאללה כבר הבהיר כי ישמור לא רק על אנשיו אלא גם על כל אינטרס אפשרי אחר בלבנון, לרבות על אנשי חמאס שחוסים בצילו (ובראשם בכיר חמאס סאלח עארורי, שהפך לאחד מכאבי הראש הגדולים ביותר של ישראל בגלל תשתיות הטרור שהוא מפעיל מרחוק ביו"ש).

במצב הדברים הנתון קשה לראות איך תהליך ההסלמה הזה נבלם. בעבר היו באזור לא מעט גורמים מרסנים: ארה"ב וצרפת ידעו לרסן את לבנון, רוסיה ידעה לרסן את איראן, וגם האו"ם שיחק תפקיד שחשיבותו השתנתה בהתאם למי שעמד בראשו. כיום הרסנים האלה התרופפו משמעותית.

ארה"ב מאבדת עניין באזור, התקרבה לאיראן והתרחקה מירושלים; רוסיה התקרבה לאיראן וטרודה באוקראינה, והאו"ם בוודאי לא יציל את ישראל ואת חיזבאללה מעצמם. ללא התערבות מעצמתית משמעותית, שעיקרה הפעלת מנופים מול טהרן, קשה לראות את הרגיעה חוזרת לגבול הצפון.

המשמעות היא שכל אירוע עלול להתפתח מיידית לממדים מסוכנים, לגרום לשני הצדדים לפעול בניגוד לאינטרס המובהק שלהם - ולדרדר את הצפון למלחמה.

מעבר לעובדה שזאת תהיה מערכה מדממת (ומיותרת) במיוחד, היא עלולה לתפוס את ישראל בסיטואציה בעייתית מבעבר, על רקע המשבר הפנימי, כאשר יהיו גורמים שיטילו ספק במניעיה ובהחלטותיה של הממשלה.

בניגוד להצהרות המסלימות, מלחמה כזאת לא תכריע אף צד. היא תזיק לשניהם (ללבנון הרבה יותר), אבל בסיומה יקומו ישראל וחיזבאללה, ינערו את האבק ויחזרו לנקודת המוצא. גם מהסיבה הזאת שווה לעשות הכל כדי לחסוך אותה, ואת קורבנותיה ונזקיה.

זה כולל הימנעות מהצהרות רועשות, שעושות הפוך מכוונתן המקורית: במקום להרתיע, הן כולאות את הצד השני למשחק צ'יקן מסוכן והרפתקני במיוחד.