כשצבא העם מתפרק, חייבים לעצור

ישראל ניצבת בפני ימים דרמטיים. מודל צבא העם הוא כמו כל הדברים הטובים המובנים מאליהם - רק כשייעלמו נכיר בחסרונם ובשבריריותם.

פירוק מודל צבא העם יהיה קריטי לביטחון ישראל. הפירוק כבר התחיל. הניסיונות להשאיר את צה"ל מחוץ לשיח הפוליטי כבר לא רלוונטיים, והשיח על הסיבות שבגינן הגענו עד הלום חשוב, אך לא רלוונטי ולא מועיל.

צה"ל בתוך האירוע, והציפייה שיישאר מחוצה לו היתה כנראה נאיבית בהתחשב בעובדה שמדובר בצבא העם במלוא מובן המילה. צבא שסוד כוחו אינו הציות העיוור לפקודה, אלא רוח ההתנדבות והיוזמה ששזורה בכל מרכיבי העוצמה הייחודיים שלו. אותה רוח התנדבות של שכבות רבות באוכלוסייה, מהימין ומהשמאל, מהמרכז ומהפריפריה, דתיים וחילונים - היא זו שהופכת את צה"ל לצבא של עם.

רוח ההתנדבות הזו בסכנה קיומית, ובלעדיה צה"ל שאנו מכירים ואוהבים כצבא העם יתפרק. כל שיישאר הוא צבא רגיל, נטול הברק הייחודי שאנו אוהבים, שהוא חלק מהתרבות הישראלית וסוד הרתעתנו.

ברמה הפרקטית, ללא מערך המילואים, המבוסס כמעט לחלוטין על התנדבות, צה"ל הוא צבא קטן עם יכולות מוגבלות בהרבה מאלו הקיימות כיום. צבא המילואים מאפשר לישראל באחת, בהינתן פקודה, להפוך את צה"ל לאחד הצבאות הגדולים, ובוודאי האיכותיים, באזור. נכון שלא כולם מתנדבים ומי שמקבל צו חוקי מחויב על פי חוק לשרת, אבל צווים חוקיים (כאלה שעומדים בסטנדרטים של התרעה מוקדמת מראש) נדירים אצל הקבוצות הבאות: מפקדי יחידות מילואים, אנשי מילואים המשרתים במסגרת יחידות סדירות ואנשי יחידות מיוחדות. אנשים אלו מוצאים עצמם במצב קבוע של התנדבות, והאתגר גדול במיוחד מכיוון שמדובר בעמוד שדרה מקצועי וקריטי לכשירות הצבא. החלשת המוטיבציה לשירות של קבוצות אלו עלולה להיות הרסנית.

חיל האוויר הישראלי, שהוא אחד הטובים בעולם, מבוסס כמעט כולו על התנדבות. מההתנדבות לקורס טיס, דרך היחידות המיוחדות של חיל האוויר ועד מדריכי הטיס שמלווים את פרחי הטיס שנים רבות לאחר שיכלו לפרוש. גם ביחידות אמ"ן השונות, ובעיקר ביחידות שמקנות לישראל יכולות סייבר וטכנולוגיה משמעותיות, הבסיס הוא התנדבות לשירות משמעותי, ולעיתים ארוך מהרגיל.

היחידות המובחרות ביותר של צה"ל גם הן מבוססות התנדבות. אין צעיר ישראלי שלא מכיר את "גיבוש הסיירות" הצה"לי - מיטב בני הנוער שלנו, שמתחרים על מקום בסיירות הללו. היציאה לקצונה בצה"ל - גם היא מבוססת כולה על התנדבות ועל רצונם של הצעירים להמשיך לתרום לצה"ל ולמדינה. גם במקרה זה היעדר מוטיבציה להתנדב יחליש את מרכיבי הליבה העוצמתיים של צה"ל: אוויר, מודיעין, כוחות מיוחדים.

ייקח זמן לרפא את הפצעים

ישראל ממשיכה לפצוע את עצמה בימים אלו, וככל שאנו ממשיכים במגמה המסוכנת הזאת כך אנו עלולים להביא לשחיקת משוואת ההרתעה האזורית. ככלל, הרתעה אינה מושג מדיד, אלא מרכיב שקשור לפסיכולוגיה ושניתן לאמוד אותה רק כאשר היא נכשלת.

חלק מרכזי בהרתעה מבוסס על נרטיב ותדמיות, ולא על עובדות. כרגע מאזן ההרתעה של ישראל חיובי בעיקרו. על אף התגברות האיומים והשסע הפנימי המעמיק, אנו עדים ליציבות ביטחונית יחסית בחזיתות השונות.

עם זאת, הסיכון הוא שלאורך זמן התדמית והנראות של מה שאנחנו מחוללים לעצמנו עלולות לשכנע את יריבינו שעוצמתנו הכללית פחתה. יש מקומות שבהם שינוי קל במאזן ההרתעה יוביל להשלכות קשות.

למשל, גזרת הצפון מול חיזבאללה, ששם ניכר כי נסראללה כבר לוקה בתחושת ביטחון עצמי כוזבת. זירה נוספת שבה כל שינוי קל עתיד להשפיע על מאזן ההרתעה היא איראן. אותה איראן שגם כך לא משוכנעת מהאיום הצבאי האמין עליה, אך עדיין חוששת מיכולות צה"ל, עובדה שמרסנת אותה במידה מסוימת.

הזירה הפלשתינית תושפע פחות מהאירוע בשל החיכוך היומיומי שממחיש להם את יכולותיה של ישראל. למרות זאת, קיימת האפשרות שאיראן תנסה להפעיל את הזירה הפלשתינית והפנימית כדי להזין עוד יותר את מחול השדים שמתרחש כאן. ומעל כל אלה מרחף המשבר המעמיק ביחסי ישראל־ארה"ב, שקשור גם הוא לחשש בממשל מאיבוד הערכים המשותפים שעליהם מבוססים היחסים המיוחדים.

לנוכח כל זאת, אין שום ברירה אחרת. ממשלת ישראל היא היחידה שבכוחה למנוע את המשך מגמת הפירוק הזו. ראש הממשלה מכיר היטב את מפת האיומים, והציפייה ממנו אחת - לעצור ולחשב מסלול מחדש. יש לחתור לשינויים במערכת המשפט בהסכמה רחבה. את הפצעים ייקח שנים ארוכות לרפא, אך אם לא נעצור כעת ייתכן שכבר לא יהיה מה ואת מי לרפא.