שתי נשים, אובדן אחד

מלחמת יום כיפור גבתה מחיר כבד מהציבור הישראלי: 2,656 חיילים נפלו במלחמה העקובה מדם, והותירו אחריהם משפחות כואבות. ד"ר מיכל אונגר, בתו של אברהם נחום שנפל במלחמה, היתה רק בת 11 כשאיבדה את אביה בהגנה על המולדת בשנת 1973.

"אבי גויס למילואים קצת לפני ראש השנה, ויחד עם החטיבה הירושלמית הגן על המדינה בתעלת סואץ", נזכרת ד"ר אונגר. אלה היו המילואים הראשונים שלו לאחר חזרתה של המשפחה משהות של ארבע שנים בשליחות בקנדה.

"אבא היה מ"כ חי"ר, ויצא למילואים בתעלת סואץ כמה שבועות לפני פרוץ המלחמה. ביום הראשון של המלחמה החלה ארטילריה על המוצב, ולאחר נפילת כמה חיילים אבא תפס פיקוד והפך למפקד המוצב, עד שכדורי האויב פגעו גם בו. את החללים הם הניחו מתחת למיטות, וכל שאר החיילים נפלו בשבי האויב במצרים".

"תקופה אפלה"

"אבא הוכרז על ידי הצבא כנעדר. כילדה, תקופה זו זכורה לי כתקופה אפלה, שבה התנהלנו בין ייאוש לתקווה. כל מידע או תמונה נבדקו בקפדנות וזכו לתשומת לב רבה, עת המתנו לתשובה בנוגע לגורלו.

"אני זוכרת שבאחד העיתונים התפרסמה תמונה קבוצתית של השבויים במצרים. יחד עם התמונה פורסמה רשימה עם שמות השבויים, ואבא לא היה בה. אחד המבקרים בביתנו החליט שאף על פי שאבא לא ברשימה, אחד מהעומדים בתמונה הוא אבא. התמונה הוגדלה לממדי ענק ונתלתה בסלון. סביב אותו אדם צויר עיגול בצבע אדום, וכולם הביטו בתמונה בתקווה שהרשימות לא מעודכנות.

"כילדה, עמדתי מול התמונה והיה ברור לי שכולם טועים, אך המבוגרים נאחזו בכל זיק של תקווה. לאחר זמן רב חזרו השבויים ממצרים, והפור נפל. אבא נפל במלחמה.

"אבא היה מנהיג אמיתי. דמות חינוכית למופת. מורה לחיים. ולא רק לנו - לאמא, לאחותי ולי - אלא לעשרות התלמידים שחינך ולימד. אני המשכתי את דרכו - בחרתי להיות אשת חינוך, ואת עבודת הדוקטורט הקדשתי לו".

מאז המלחמה הספיקה ד"ר אונגר להפוך לאמא לחמישה ילדים ולסבתא לנכדים, והיא חברה בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, מנהלת אגף גני ילדים בעיריית פתח תקווה.

"אני אחת ממאות יתומים, שבגיל צעיר נאלצו להתמודד עם שכול וכאב שלא מפסיק. אבי נפל על הגנת מדינת ישראל, ועדיין, במצב הנוכחי, מדינת ישראל מוציאה את היתומים שעברו את גיל 21 ממשפחת השכול. עודני מקווה שהעוול שנעשה לנו, אלה שנאלצו לחיות ללא אב או אם, יסתיים בקרוב".

"הבנתי שחיי משתנים"

מלחמת יום כיפור הותירה את ציפי סימון לנצ'נר, אלמנתו של רס"ן ברור לנצ'נר, לבדה בעולם עם ילד, והיא רק בת 24.

"את ברוך הכרתי עוד בתנועת הצופים, הוא היה המדריך שלי", היא נזכרת. "כבר אז התחברנו, וטיפחנו חלומות יחד. אחרי ראש השנה, בשנת 1973, הוא גויס למילואים, חזר הביתה ערב יום הכיפורים, ומייד גויס שנית למחרת בצהריים. הוא היה אז סמג"ד שריון, וניהל קרב נואש נגד כוח טנקים סורי.

ציפי: "האלמנה, גם אם מקימה משפחה חדשה, מוצאת את עצמה נשואה לשניים, מנציחה לנצח, ולא יודעת מתי הגאב יצוץ ויפלח את ליבה"

"כשנפגע הטנק שלו עבר אהובי לטנק אחר, והמשיך להילחם עד שנשאר עם טנק תקין יחיד. המשיך להילחם, כשהוא משמיד רבים מטנקי האויב, עד שספג פגיעה ישירה ונהרג. הוענק לו צל"ש על מאמציו להגן על המדינה.

"אני נותרתי אז ללא מידע. 'נעדר', אמרו לי. בחורה בת 24, עליתי עם אבי לחפש אחריו ברמה. ראיתי גופות, ראיתי טנקים שרופים, עברתי בתי חולים, נפגשתי עם פצועים קשה וחיפשתי - אך לא מצאתי. הבנתי שהחיים שלי מעכשיו משתנים מקצה לקצה.

"איבדתי בעל אהוב, שהביא איתי ילד שלעולם לא יכיר את אביו כראוי. קראו לזה 'אלמנה פלוס אחד'".

"למדנו לחיות בחושך"

"לימים מצאתי חבר לחיים, ויחד הקמנו משפחה שיש בה עוד אדם, ברוך ז"ל, אישי הראשון. מבעלי השני הבאתי ילדים נוספים, ביניהם בני השני דניאל, שנפטר ממחלת הסרטן במהלך שירותו הצבאי. שניהם נוכחים בכל רגע מחיי.

"אנחנו, האלמנות, לומדות לחיות בצל ובחושך, ולפעמים במהלך היום הסכין ננעצת בלב בלי משים. לאלמנוּת וליתמוּת אין תוקף, היתום סוחב את אמו ואין לו מנוח.

"האלמנה, גם אם מקימה משפחה חדשה, מוצאת את עצמה נשואה לשניים, מנציחה לנצח, ולא יודעת מתי הכאב יצוץ ויפלח את ליבה.

"טראומת 73' לא תעזוב אותי, ואני לא אותה. ועדיין, הטיפול של המדינה בנו, אלה שאיבדו בן זוג או הורה לטובת ההגנה על המולדת, לוקה בחסר בלשון המעטה. ילדים שלא יזכו להכיר את אביהם, נשים שאיבדו את בן לווייתן לחיים, לא זוכים לליווי הראוי.

מיכל: "אבל נפל על הגנת המדינה, ועדיין ישראל מוציאה את היתומים שעברו את גיל 21 ממשפחת השכול. עודני מקווה שהעוול שנעשה לנו יסתיים בקרוב"

"אומרים 'ודבר על המתים, כי אדם מת פעמיים: פעם פיזית, ופעם כשלא מזכירים את שמו ופועלו'.

"ואני מבקשת שבהגיענו ליום כיפור - חשבו גם עלינו, ועשו חשבון נפש היכן שכחתם את האלמנות והיתומים".

תמי שלח יו״ר ארגון אלמנות ויתומי צה״ל: ״טראומת יום הכיפורים כאן איתנו, האלמנות והיתומים שחיים איתה לנצח. איננו יודעים מתי היא תתפרץ, ולהשלכותיה אין קץ. זכר ההולכים חשוב כל כך, אך אם יכולנו לשאול אותם הם ללא ספק היו אומרים ומבקשים, שנדאג למשפחתם. היום, גם אותנו, אני מבקשת שתראו ותזכרו״.