שנה אחרי פרעות מאי, ריח השריפה שוב נישא באוויר. חומרי הבעירה המוכרים כבר כאן: ההסתה והשקרים סביב אל־אקצא, תהלוכות ה"שיבה", תודעת ה"נכבה", אבל בעיקר המספר הגדל והולך של מיצגי אדנות והשתלטות פראית מצד ערבים, רובם צעירים, על חלקים של המרחב הציבורי שלנו; השתלטות הפגנתית, בוטה, קולנית, פרועה ובעיקר מתריסה. הגוונים הם במובהק לאומניים ודתיים והכרוניקה לא משקרת.
זה קורה ברכבת הקלה בירושלים, כשעשרות מוסלמים מצטופפים באחד הקרונות סביב כמה יהודים בקריאות קצובות: "אללה אכבר". לא רחוק משם מסירות שתי צעירות יהודיות מבועתות את דגלוני ישראל מרכבן (לפני ימים אחדים), מחשש פן יבולע להן על ידי המון ערבי מתפרע. ועוד מירושלים: שוטרים שמנסים לעצור מפירי חוק ערבים, מוצאים עצמם מושלכים אל צידי הדרך מפתחו של אמבולנס פלשתיני, שמצליח למלט פורעים ממעצר, כשברקע נשמעות צעקות: "חיזבאללה בדרך".
זה מגיע גם אל הקיבוצניקים בכפר מסריק, שאליו נכנסים צעירים ערבים מעכו, רכובים על גבי כרכרות רתומות לסוסים, לצלילי מוזיקה רעשנית מתריסה וקריאות מתגרות ומקניטות. וזה קורה גם בתחנה המרכזית בירושלים, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בזמן הצפירה, כשצעירים ערבים מקללים ולועגים לעומדים דום. אפילו בשיט קיאקים בירדן, נשמעות צעקות רמות מאחת הסירות בנוסח "בדם ואש נפדה את פלשתין".
הפרהסיה הציבורית של החודשים והשבועות האחרונים נכבשת במופעי התגרות דומים, שמלווים את גל הטרור והאלימות נגד יהודים, בכל פעם במקום אחר ובדרך אחרת: אלפי אוהדי כדורגל באצטדיונים של סכנין ונתניה מבטיחים באקסטזה: "לפדות את אל־אקצא ברוח ובדם", בדיוק כמו אלה שצעקו כך באצטדיון סמי עופר בחיפה, לפני שנה, במהלך פרעות מאי. הקמפוסים הם זירה נוספת: באוניברסיטת תל אביב משמיעים סטודנטים ערבים את הקריאה "ברוח ובדם נפדה את השאהיד", ובאוניברסיטה העברית בהר הצופים נשמעות קריאות שטנה דומות.
והיום, יום ה"נכבה", "אסון הקמתה של מדינת ישראל", כפי שחלק מערביי ישראל מכנים זאת. בלוד מוכה ילד יהודי שנוסע למסיבת יום הולדת על ידי ערבים שמציינים שנה ל"התעוררות הכבוד". בעכו מציינים עשרות צעירים ערבים את אותה "התעוררות", בניסיון לינץ' בשני בחורים יהודים, כאילו לא חלפה לה שנה מאז הוצת שם למוות אבי הר אבן. רק לפני ימים אחדים החליט שופט בית המשפט המחוזי בחיפה להקל את תנאי מאסרו של אדהם בשיר, שהורשע בהשתתפות בלינץ' שבוצע במור ג'נאשווילי. העיתונאי יאיר קראוס, שמדווח ללא לאות על הפורעים הערבים בעיר מגוריו עכו, מספר כי השופט החיפאי הורה על חופשת התרעננות לפורע למשך שעתיים, ארבע פעמים בשבוע, לצורך "התרעננות" ולשם "הקלת לחץ נפשי".
ישובו "לשחוט את היהודים"
ערבים ישראלים מרבים בימים אלה ובכלל בשנים האחרונות לעסוק גם ב"זכות השיבה" וב"נכבה". בחיפה הם מצטיינים בכך באופן מיוחד. בחודשים האחרונים התקיימו עשרות "סיורי שיבה" ברחבי הארץ. מיודענו, מסית העל, שייח' ראאד סלאח, הוביל את אחד מהם, לא הרחק מהיישוב הצפוני עצמון־שגב. מדובר בשכונות ובאתרים שלפני 74 שנים יושביהם הערבים נמלטו מהם או נטשו אותם, תוך הבטחה שלאחר זמן מה, אחרי שמדינות ערב ישמידו את המדינה היהודית הצעירה, הם ישובו לשם כדי "לשחוט את היהודים". מורשת ה"נכבה" ברבים מן הסיורים והפעילות הזאת
היא מורשת מחייבת, והזהות הפלשתינית והשיבה נתפסות כמחויבות עתידית וכתקווה ממשית מעשית ולא רק כעניין תודעתי־תיאורטי.
כבר שנים שהאש הזאת נזרעת ע"י "ערביי הפנים", אבל גם ע"י "הפלשתינים של החוץ": לצד הוועדות בעזה, שתפקידן להסית את ערביי ישראל למרד, פורסם לפני ימים אחדים באתר חמאס מאמר שכותרתו "החשיבות האסטרטגית של הערבים בישראל בכל מלחמה עתידית". מחברו, סולימאן אבו סתה, מסביר שם שצריך לנצל את קרבת "הפלשתינים של הפנים" לריכוזי אוכלוסין ישראליים ולצירי תנועה מרכזיים. הוא ממליץ בפניהם בין היתר: לשפוך שמן על כביש 6, לנתק צירים מרכזיים בדרום ישראל, לשתק את תנועת הרכבות על ידי הנחת אבנים על המסילות, להציף האנגרים של מטוסי קרב או לירות לעברם, וגם להצית יערות ומפעלים חיוניים. (התרגום באדיבות ממרי).
אפשר לראות את האירועים הללו כניצנים של מלחמת העצמאות השנייה, או לכנות זאת בכל שם אחר. במהות, מדובר בעוד מוטציה של המאבק הקיומי שלנו על זכותנו לקיים כאן מדינה יהודית־ציונית. חלק מערביי ישראל בעידוד חמאסי גלוי מנסים עתה לכבוש אותנו מבפנים ולטרפד זאת. במאבק הזה אסור להתפשר, או להכיל, או לגלות חולשה משום סוג. אלה רק מזינים את השריפה, שריחה נישא שוב באוויר, ושצריך לכבות אותה במהרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
