רגע ההולדת של "הרחק מעצי התרזה", ספרו החדש של יונתן ברג (בהוצאת עם עובד), התרחש במהלך טיול שורשים בגרמניה, שברג ערך בעקבות סבו וסבתו. "הבנתי שאני לא באמת מכיר אותם, וגם שאני לא באמת מכיר את עצמי", הוא מספר. "חלק מהיופי בחברת מהגרים, בעיניי, הוא חקר המקום שממנו באנו. אמרתי לעצמי שאני רוצה להבין את הסיפור שלהם ואת מה שיש בי ממנו".
לדבריו, מי שעמדה ברקע של כתיבת הספר, לאחר הטיול, היא דמותו של סבו, "אבל הדמות שכתבתי, של יעקב, קוטבית אליו - זו דמות קשה, לעיתים קרובות בלתי נעימה. זה הפתיע אותי".
ברג, בן 37, מגלה כי ביקש לכתוב הפעם על דברים שונים מבעבר. "כתבתי הרבה על ההתנחלות (הרומן הקודם שלו, "עוד חמש דקות", עוסק בנושא ויצא ב־2015), על הצבא, על היציאה בשאלה. אבל מספר השירה השלישי שלי, 'היסטוריה', הכתיבה שלי קצת התנתקה מיבשת האם וכבר לא רוצה לעגון ברציפים האלה שאני מכיר כל כך טוב".
"פסגות - סיפור עזיבה", ספר שירה של ברג שראה אור לפני כשנה, הוא אמנם טקסט אישי בעל ממד ביוגרפי, אבל הפעם, לדבריו, "זרקתי את עצמי למקומות שרחוקים ממני - כתבתי על אדם מבוגר מאוד, בסוף חייו, על אישה ועל המפגש ביניהם. בהשוואה לכתיבת הרומן הראשון שלי, הייתי צריך להתאמץ הרבה יותר".
מה גרם להתנתקות מיבשת האם?
"אני חושב שזו ההבנה שספרות היא מאבק, ושהיא מייצרת אנרגיה רק כשיש לה משהו להתחכך בו. סיפור החיים שלי לא היה ברור עבורי, ולכן הכתיבה עליו יצרה חיכוך. אבל באיזשהו רגע הוא כבר לא ייצר מאבק, אלא תנועה מודעת ורכה. הייתי צריך ללכת למקום אחר, שבו אהיה אבוד. סיימתי עכשיו לכתוב ספר שירה על ציורים - זה לא משהו שאני רגיל אליו. כדי להבין את העולם, אתה צריך להיאבק בו".
זה אומר גם לכתוב מעיניה של דמות נשית?
"יש איזושהי תפיסה שלפיה גבר לא צריך לכתוב דמויות נשיות, ושנשים צריכות לכתוב אותן. אני לא מסכים עם זה - הדבר שבגללו אני כותב הוא החירות האינסופית שיש בספרות להמציא מה שאני רוצה, לחיות חיים אחרים שאני לא מכיר".
ברג (37) גדל במשפחה דתית־לאומית, גר בעברו ביישוב פסגות שבבנימין והתחנך בישיבה תיכונית. כיום הוא מתגורר בירושלים, שאליה עבר מתל אביב עם רעייתו. הוא בעל תואר ראשון בכתיבה יוצרת ותואר שני בביבליותרפיה, ובאמתחתו שלושה ספרי שירה, שני רומנים וממואר.
כריכת הספר (עם עובד)
את יחסו כלפי הדת הוא רואה כשילוב בין דתיות לחילוניות, ובין מזרח למערב: "אורח החיים שלי דומה מאוד למה שנוהגים להגדיר כמסורתי, ויש בו גם וגם - בשישי בערב אני הולך לבית כנסת, ואחר כך צופה בסרט עם אשתי; אני גם מתפלל וגם עושה מדיטציה. זהו אורח חיים של בחירה, והוא רך ומכיל ואלסטי בכל הנוגע לחיי היומיום - אם לא אוכל להגיע פעם אחת לבית הכנסת, למשל, זה באמת בסדר. מבחינת החיים הרוחניים, יש בי חיכוך עם חיי הרוח, יש בי משהו שחסר, שלא שקט, ויש שאלה, חיפוש ובדיקה".
יעקב, אחד משני גיבורי הרומן החדש של ברג, הוא איש אקדמיה מזדקן, שנישואיו הוכתמו בבגידות חוזרות ונשנות עם נשים צעירות ממנו, ומערכת היחסים בינו לבין ילדיו מעורערת ולקויה.
"האופי הקשה של יעקב סוחף אליו קונפליקטים שמביאים למורכבות", אומר ברג. "הוא עוזב את חיי הדת והמסורת ומורד בהם; המפגש שלו עם הישראליות חומצי וביקורתי ומלווה בעימות. כשדמותו של יעקב הלכה ונבנתה, הבנתי שיש צורך בדמות שתחיה אותו, שתוביל אותו".
כך נולדה בר, דמות נשית המאירה צדדים בדמותו של יעקב - והוא בשלה. היא קוטבית לו במובנים מסוימים ודומה לו באחרים. שניהם התרחקו מן הבית שבו גדלו וביקשו לעצמם חיים אחרים, והם חולקים תחושה עזה של בדידות, שרק מהלך משמעותי יכול לפוגג. בעודה ממלאת את חייה בשלל תענוגות ובילויים, היא מתלבטת לגבי הבאת ילד לעולם, ולעת עתה מפנה את האנרגיה האימהית שבה כלפי יעקב.
"בזמן שיעקב יושב בבית ומבזבז את הזמן שעוד נשאר לו, בבר יש כוח פנימי חזק, מעין כור גרעיני כזה, שגורם לה לצאת ולעשות. גם היא התרחקה מהמשפחה שלה ומשלמת על כך מחיר כבד. אבל היא בוחרת לצאת ולחיות. היא נושאת איתה אמירה שמותר שיהיה לה טוב. יש לה שתי אפשרויות - האחת היא לצלול לתוך חיפוש תמידי אחר משמעות, הצלחה ומימוש עצמי, והאחרת למלא את החיים באמצעות החיפוש הזה".
אלו הן אפשרויות שגם אתה מצאת את עצמך מתחבט לגביהן?
"זה מאבק אישי שיש לי, בין קול שמגיל צעיר מאוד - אולי בגלל העולם הדתי - מחפש איזושהי תיאולוגיה שתקיף את הכל, רעיון אחד שלם. מצד אחר, יש קול שרוצה לגלות איך ההווה יכול להיות מלא בלי חלומות גדולים על משמעות".
בין הנושאים שהרומן עוסק בהם - פער בין־דורי, תפיסות לגבי גבריות ונשיות - בולט גם העיסוק בהורות פגומה. ההורים בספר אינם יודעים לווסת ברגישות את נוכחותם בחיי הילד - אינם נוכחים מספיק, אך גם אינם נעדרים מחייו במידה מספקת שתאפשר לו להתפתח כאדם עצמאי.
"הספר משקף המון מערכות יחסים שונות בין הורים לילדים, שאין להן אפשרות להצליח, כי יש קרבה גדולה מדי, ולעיתים קרובות קרבה גדולה גורמת למרד גדול", אומר ברג, "מי רוצה להיות קרוב לעצמו? הרי אתה רואה את כל הפצעים שלך, את הכישלונות, את האובססיות שלך. ההורים שלנו הם הדבר הכי קרוב אלינו, ולכן ילדים מורדים. זו כמעט משאלה פנימית, כי זו מערכת יחסים שאי אפשר לעמוד בה - וכשיש משהו שאתה לא יכול לעמוד בו, הפתרון הכי קל הוא להכשיל אותו, לרסק אותו".
אז מלכתחילה אלו יחסים שנועדו לכישלון?
"במובן מסוים זה אכן עצוב מאוד שהאנשים הכי קרובים, יקרים ודומים לנו - היחסים שלנו איתם מועדים לכישלון. הכאב הגדול יותר מגיע מהצד של ההורים, ואולי זה חלק מההתלבטות של בר ורני אם להביא ילד לעולם. גם במישור האישי שלי, בעוד חודש אמורה להגיע לעולם בתי. היא תהיה הדבר הכי יקר לי, בוודאי חשובה יותר מהספרות ומחיים של חיפוש רוחני, אבל בסוף היא תמרוד בי. בטוח. יגיע הרגע שבו היא תרצה להתרחק. זו דרכם של ילדים, וזה כאב גדול מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו