חבייר מאיירינו, גיבור ספרו של חואן גבריאל ואסקס, נגע בפסגה. הוא הקריקטוריסט הידוע והמשפיע בקולומביה, ועל פי הקריקטורות שלו יישק דבר. כישרונו ונחישותו זיכו אותו במעמד של "גורו" מוסרי ובפרס על מפעל חיים, המוענק בטקס הוקרה מכובד ומרגש. מכאן הדברים יכולים רק להתפרק, וזה באמת מה שקורה ברומן הקצר והנפלא של חואן גבריאל ואסקס, אחד הסופרים המבטיחים של קולומביה.
ואסקס מיטיב לשרטט דמות מורכבת ומרתקת של הגיבור הראשי, על מעלותיו ומגרעותיו. דמות הקריקטוריסט הגאון אמינה כל כך, שבמהלך הקריאה נשכח ההקשר הקולומביאני שלה, ונדמה לרגע שמתואר בה צייר קריקטורות פוליטיות כחול־לבן. מאיירינו אובססיבי לאמנות הקריקטורה. הוא חי את האמנות שלו, ואפילו את האנשים הנקרים בדרכו הוא רגיל לראות כהשתקפות של תכונות פנימיות בקווי מתאר חיצוניים. בראייתו, כל תו מתווי הפנים הוא ביטוי: "בעצמות, בצורת הגולגולת ובזווית האף, ברוחב המצח ובעוצמה או בחולשה של הלסת ובגומות הסנטר, במדרונות המתונים או התלולים שלהן, בצללים הפחות או יותר עזים, שבהם שוכנים השם הטוב והתדמית".
בחירתו של ואסקס דווקא בקריקטורה מכל סוגי המדיה האפשריים ראויה לעיון רחב יותר. רבים חקרו את ההשפעה המאגית כמעט של האמנות הזאת, ועדיין קשה לקבוע שמנגנון הפעולה של הקריקטורה על תודעת הציבור ברור דיו.
מכל מקום, על התוצאה אין עוררין: קריקטורה מוצלחת עושה פלאים, עד כדי כך שיש הטוענים שקל יותר לאדם ממוצע לזהות דמות מוכרת בקריקטורה מאשר בצילום. לקריקטוריסט שמסוגל לתמצת בקווים אחדים דמות מפורסמת או תופעה חברתית שלמה יש גם אחריות עצומה על ההשלכות של ציוריו, והדילמות הנובעות מהאחריות הזאת מוטחות בקורא של ואסקס במלוא העוצמה.
כריכת הספר (כתר)
ביקור מפתיע מחזיר את מאיירינו 28 שנים אחורה, אל אחת הקריקטורות שלו, ששמה קץ לקריירה פוליטית של חבר קונגרס שנוי במחלוקת, ובעקיפין, מאוחר יותר, אף לחייו. בשעה שצייר אותה מאיירינו היה משוכנע שהפוליטיקאי חטא, אולם עכשיו, כשהוא בשיא כוחו, מתחיל לכרסם בו הספק. ממרחק של עשורים בדיקת העובדות הופכת לבלתי אפשרית כמעט, מה גם שכל המעורבים זוכרים בעיקר את הקריקטורה ולא את הנסיבות שעליהן הושתתה. מאיירינו מתייסר: אולי מה שהיה בעיניו למובן מאליו כלל לא קרה, ורק הקריקטורה קיבעה את הטעות בתודעה של הציבור. "האם מה שמתפרסם בעיתונות נכון מעבר לכל ספק, מעבר לכל חוסר ודאות?" שואל ואסקס, "האם עמוד של עיתון איננו ההוכחה העליונה שמשהו אכן קרה?" בין האמת לאשליה מאיירינו רואה את העבר כ"יצור מימי שקווי המתאר שלו אינם ברורים", והקורא תוהה אם גם העובדות הן דבר יחסי, או שמא זאת רק דרך נוחה להצדיק טעויות (בין שנגרמו בתום לב ובין שבזדון) בלי לשאת באחריות.
במבט ראשון חואן גבריאל ואסקס מנתח את היחסים הסבוכים בין עיתונות לממשל, בין מי שקובע את הדעה הציבורית לבין מי שמנהיג את הציבור. במבט מעמיק יותר מתברר שהוא תר אחרי מושגים מופשטים יותר, כמו אמת וכוח. האם האמיתי יכול להפסיק להיות אמיתי, או אולי הוא מלכתחילה לא היה אמת? ולאן נעלם העבר עם השתנותו? "אמת לשעתה", קרא זאת בית המשפט העליון בישראל באחת מפסיקותיו מעוררות המחלוקת, והמסקנה המתבקשת היא שאם האמת היא אמת רק לשעה, אין לה קשר לאמת. לתדהמתו הגדולה, מאיירינו לומד שאפילו זיכרון צילומי של קריקטוריסט אינו מחוסן מתעתועי ההשתנות של מה שהיה, או אולי לא היה, של מה שנראה או אולי רק נחזה להיות.
מעבר לכך, "שם טוב" הוא קריאת חובה לכל מי שנוהג להביע את דעתו ברבים. נייר ודיו נראים כלי עבודה תמימים, אבל שימוש בלתי זהיר בהם עלול לחולל הרס, הן במושא הכתיבה והן בנפשו של הכותב. דרכו המטאפורית של ואסקס להראות זאת עוברת בתיאור גוויעת חיי המשפחה של מאיירינו. סיפור הקריקטורה על חבר הקונגרס גודע באופן סמלי את תקוותו של הקריקטוריסט לפיוס עם אשתו ודן אותו לחיי בדידות של עשרות שנים. התעוררות הסיפור כעבור 28 שנים נוטלת ממנו את התקווה לפרק ב' עם אשתו. אין חטא בלי עונש, כאילו מרמז לנו המחבר ואסקס, גם אם העונש הזה ילבש צורה רחוקה מאוד מן החטא המקורי. אשת הקריקטוריסט נרתעת ממנו דווקא כאשר מתקבלת ההוכחה לכוחו האולטימטיבי לגזור גורלות לשבט או לחסד, ומזכירה לכולנו שכוח וכוחנות ממיתים גם את מה שלא נמצא תחת התקפתם המיידית.
בהרבה מובנים "שם טוב" הוא דוגמה לכתיבה של נובלה מוצלחת. העולם בזעיר אנפין שנברא בין דפי "שם טוב" ייראה מוכר לכל קורא, ועם זאת פרטים מיותרים לא יסיחו את דעתו. זרימת העלילה הלא מתחכמת מבטיחה רקמת סיפור אחידה ועקבית, נטולת קפיצות או פערים.
מיעוט הדמויות ביצירה של ואסקס יוצר הרגשה קאמרית מיוחדת וממקד את תשומת הלב בהתלבטויות של הגיבור הראשי ובעולמו הפנימי הסוער. הסופר הקולומביאני מתגלה כמומחה גדול ב"חדירה" לעולם זה ובנבירה עיקשת בו. הדיוקן הפסיכולוגי שהוא משרטט מצטיין בדיוק ובריאליזם משכנע.
המארג הנפשי של הגיבור המרכזי מורכב ורחוק מלהיות חד־ממדי, ובכל זאת יש בו מרכיב דומיננטי. מאיירינו תופס את עצמו כאדם מוסרי. על אף השכבות הציניות והארסיות שנוספו לו בדרך הטבע במשך עבודתו בעולם הכוחני של העיתונות הפוליטית, היסוד המוסרי לא נעלם. הוא אשר מכריע את כל התכונות האחרות של מאיירינו וגובר על גאוותנות, יהירות, נהנתנות ושאר דברים שבהם ניחן. ואסקס לא רק מתעניין בבני אדם; נראה שהוא מאמין בהם ובטוב ליבם.
שם טוב / חואן גבריאל ואסקס, מספרדית: פרידה פרס־דניאלי; כתר, 155 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו