בגד גוף

"רעב", ספרה של הפמיניסטית האמריקנית רוקסן גיי, הוא ממוּאר של גוף - גופה הגדול והנוכח של גיי - המספרת כיצד נעשה גופה גדול כל כך. גיי היא אובּיסית. בתחילת הספר היא מבהירה בדיוק היכן היא ממוקמת במדד ה־BMI, הקובע למי משקל נורמלי ולמי לא. המדד מחלק את האנשים לכמה קטגוריות, ובהן משקל נורמלי; עודף משקל; אוביסיות; אוביסיות קיצונית; ואוביסיות קיצונית מאוד. גיי נמצאת בקטגוריה האחרונה. בשיאה שקלה 266 ק"ג ובזמן כתיבת הספר כבר היתה במצב טוב יותר, כ־70 ק"ג פחות. 

זה, אם כן, אינו סיפור ניצחון - אין לספר "סוף טוב הכל טוב" של הרזיה פלאית. גיי היתה רוצה להיות רזה, אבל היא אינה מצליחה או אינה רוצה (או שניהם) לרזות באמצעות דיאטה ו/או ניתוח לקיצור קיבה. הספר נכתב בקולה הצלול של אישה שמנה מאוד שמודעת להשלכות של מצבה, ועומדת על זכותה לחיות את חייה - הרסניים ככל שיהיו - בלי שיטיפו לה, ישלפו מוצרים משמינים מהעגלה שלה בסופרמרקט(!), או יעירו לה כשהיא מעיזה לנשנש שקית צ'יפס בפומבי. טענתה היא שכל עוד אין לה אפשרות ממשית לצאת ממצבה, החברה היא שצריכה לעבור שינוי כדי לאפשר לה לחיות את חייה בתוכה. "אני רוצה לשנות את הדרך שבה העולם הזה מגיב לאיך שאני נראית". 

אלא שרוב הזמן העולם דווקא לא רואה אותה, למרות הנראות הקיצונית שלה (נוסף על הכל, היא מיתמרת לגובה 1.90 מטר). מתייחסים אליה כאל שקופה - עוברים ושבים נתקלים בה, מתחככים בה, כאילו גופה, בשל ממדיו העצומים, מאבד את פרטיותו ונהפך לחלק מהמרחב הציבורי. לצד השקיפות באה הדרה: אדם שמן מאוד אינו יכול להתנייד במרחבי הצריכה הצרים של החברה המודרנית. אנשים כמו גיי מתקשים מאוד להשתחל לתוך המושבים והמעברים בתחבורה הציבורית (רכבת, אוטובוס, מטוס), להיכנס לשירותים ציבוריים, להשתמש בהליכון או אופני כושר, לקנות בגדים (גם בחנויות המידות הגדולות לא מחזיקים בגדים במידות העצומות שלה). אפילו בבתי חולים, היא כותבת, המאזניים לא ערוכים לחולים במשקל של יותר מ־150 ק"ג, ושרוולי לחץ הדם צרים מדי לזרועותיה.

 

כריכת הספר (בבל)

אבל יחסה המתנכר של החברה אינו אלא קצה־קצהו של הסבל שלה, שהוא קודם כל פנימי. כמעט כל פעולה פיזית קשה לה, ורוב הזמן היא סובלת מאיזשהו כאב. יותר מכל רודף אותה הכאב הנפשי המאכל, כאב שמותיר אותה מרוקנת על אף כל ניסיונותיה לסתום אותו. קצת אחרי פתיחת הספר מתגלה ה"מדוע" הגדול שביסוד האוביסיות של גיי: בגיל 12 היא עברה אונס קבוצתי מזעזע, ומייד לאחריו התחילה להרוס בשיטתיות את גופה, לעשות אותו לחומת הגנה מפני המין ומפני העולם. 

"בלעתי את הסודות שלי וגרמתי לגוף שלי להתרחב ולהתפוצץ. מצאתי דרכים להתחבא לעיני־כול, להמשיך להזין רעב שלעולם לא יוכל לבוא על סיפוקו - הרעב להפסיק לכאוב. הגדלתי את עצמי. אבטחתי את עצמי. יצרתי חיץ ברור ביני ובין כל מי שהעז לגשת אלי".

יותר מאשר סיפור על גוף, כפי שהספר מוגדר בכותרת המשנה שלו, זה סיפור של חיים בטראומה (מה שמכונה באופן מעט מטעה פוסט־טראומה). גיי מסרבת לקרוא לעצמה "שורדת", כפי שנהוג בטרמינולוגיה הפמיניסטית העכשווית, ודוחה את הדחיקה המובלעת בקורבנות להבריא, להמשיך הלאה בחייהן. היא עצמה, היא כותבת, נשארה קורבן עד היום: היא מכירה במצב הקורבנות המתמשך שלה ולא מייפה אותו. היא אינה רוצה להפחית מחומרת מה שקרה, או להעמיד פנים שניצחה את הטראומה שלה: "אני לכודה בכלוב", היא כותבת.

הכתיבה של גיי ישירה ומלאת כאב. חלקו הראשון של הספר, שבו מסופר על מה שעברה, ועל האופן שבו פיתחה את מנגנון המחיקה העצמית שלה, מטלטל. אבל בהמשך משהו נחלש. היא כותבת: "אני לא רוצה שיגדירו אותי לפי הדבר הכי נורא שקרה לי" - ומספרת על הלימודים בקולג', חברים ובני זוג, דירות שעברה, התקדמות קריירת הכתיבה שלה. לאורך פרקים משמימים במיוחד היא שוקעת בפירוט תפריטים וחישובי קלוריות, להראות עד כמה ההרזיה בלתי אפשרית לה. 

"אני רוצה שיבינו אותי", היא כותבת, והצורך להבהיר מדלדל את כתיבתה. היא בזה לספרי עזרה עצמית פופולריים, המגישים לקורא האמריקני סיפור רהוט של ניצחון והבראה. אבל מבלי משים הספר שלה לא רק שהוא כתוב באותם דפוסים צורניים כמו ספרי העזרה העצמית - כתיבה רהוטה בגובה העיניים, פרקונים קצרים עם פאנץ' ברור - אלא גם חולק את אותו מבנה רעיוני החותר לניצחון והבראה, הגם שמסוג אחר: אצל גיי ה"ניצחון" הוא בהכרה שמותר לוותר על המאמצים הסיזיפיים להרזות, שיש להפסיק להרשות לאחרים להטיף ולנדנד, ולדרוש מהם יחס מכיל והוגן. 

כמו בהרבה ספרי עזרה עצמית, גם ספרה של גיי, בייחוד בחלקו השני, רווי בסתירות ועמוס בנאומים דידקטיים מעייפים על הקשר בין רזון לבין דיכוי האישה. היא לועגת לכל מה שמעודד הרזיה (כולל פרסומת ליוגורט דל שומן), ולדימוי האישה הרזה המחכה לפרוץ מתוך האישה השמנה. "אני אכלתי את האישה הרזה הזאת והיא היתה טעימה מאוד, אבל לא מספקת", היא כותבת. עם זאת, בסופו של דבר גם היא חושבת, ובמונחים די דומים, על האישה הרזה שהיתה יכולה להיות, ואפשר לציין שאחרי פרסום הספר עברה גם היא ניתוח לקיצור קיבה. 

אף ש"רעב" מוגדר כ"ממואר של הגוף", הוא ממעט לעסוק בגוף עצמו. לא רק מפני שהוא מתמקד בטראומה הנפשית, אלא משום שהוא לא מתעניין בתופעות הקצה של הגוף המתענג והסובל, שנמצאות מחוץ לרטוריקה השטוחה של ספרי העזרה העצמית. וכך, עם כל העניין שהוא מעורר, הספר הזה משאיר את השאלה על האופן שבו אפשר לכתוב את הגוף - פתוחה. √

רעב: הסיפור של הגוף (שלי) / רוקסן גיי; 

תרגום: דבי אילון; הוצאת בבל, 266 עמ

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו