לילה אחד שמע הסופר האמריקני בנג'מין לודוויג בראשו את קולה של נערה בשם ג'יני. הקול השתלט עליו, הוביל אותו. הוא דרש שיתייחסו אליו ברצינות. "חזרתי מאימון כדורסל וזה פשוט קרה", מספר לודוויג בראיון ל"ישראל היום", "זו היתה חוויה מרגשת. התיישבתי והתחלתי לכתוב מיד מנקודת המבט של ג'יני. מעולם לא שמעתי קודם לכן בחוויית הכתיבה שלי קול כה עוצמתי. לאחר שכתבתי סצנה שלמה, עברתי לכתוב גם את קווי המתאר של הספר".
לודוויג מספר, כי "למחרת, כשישבתי לכתוב את הסצנה השנייה, נדהמתי כשג'יני סירבה לציית. היו לה תוכניות אחרות, והיא טרחה להפגין אותן. בכל תהליך הכתיבה מאז ואילך - אני כתבתי או תכננתי את הספר, וג'יני הובילה אותי לדרך אחרת, במשך שנה".
התוצאה של "ההארה" הזו היא הרומן הראשון של לודוויג, "ג'יני מון", שראה אור לאחרונה בעברית בהוצאת כתר, בתרגום של איריס ברעם. הספר, שראה אור לאחר 15 ספרים של לודוויג שנותרו במגירה, זכה להיכלל ברשימת 20 הספרים הטובים ביותר של אמזון לשנת 2017 ופורסם בתרגום ל־18 שפות עד כה.
כריכת הספר (כתר)
לודוויג איננו הסופר הראשון שטוען שדמות כלשהי השתלטה עליו ותבעה ממנו שיכתוב עליה, והקוראים הישראלים ודאי זוכרים את חנה גונן, הגיבורה של "מיכאל שלי", שהוצגה אף היא על ידי עמוס עוז כדמות שכפתה עצמה עליו. באופן מקרי, יש להניח, אף "ג'יני מון" מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה הראשית, וגם בו מעורבים יסודות אוטוביוגרפיים. הגיבורה - ג'יני מון, נערה אוטיסטית שמאומצת על ידי משפחה, מיד זוממת את החטיפה שלה כדי למצוא את הבובה התינוקת שלה שהשאירה מאחוריה. הספר בנוי כמונולוג של ג'יני, שחושף את הקול הפנימי שלה, ומעניק קול לילדים השקופים שאיש לא באמת מכיר.
"חושבים רק על בנים"
אחד מתוך 68 ילדים בארה"ב מאובחן כיום על רצף האוטיזם, ושכיחות האבחנה הולכת ועולה. התסמונת, שפעם היתה מושתקת וסבלה מתת־אבחון, מוכרת כיום לכל אדם. הורים לילדים אוטיסטים משתפים אחרים בחוויותיהם, והשלב הבא היה אך טבעי - יותר דמויות של אוטיסטים החלו להופיע בספרות ובקולנוע ומושכות תשומת לב רבה.
כשאני שואלת את לודוויג אם הושפע מספרים כגון "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון או "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, הוא טוען שכלל לא חשב עליהם. "אני מכיר את 'המקרה המוזר' של האדון, אבל ממש לא הושפעתי ממנו, כי הגיבור הראשי שמופיע בו הוא גאון. ג'יני אינה כזו בכלל. היא רק ילדה רגילה שבמקרה נמצאת גם על הספקטרום האוטיסטי", הוא אומר.
ובכל זאת, למה הקול של ג'יני הוא דווקא של ילדה על הרצף האוטיסטי?
"יש נטייה לצייר אנשים עם מוגבלויות כאנשים מיוחדים ובעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד. לא רציתי להעביר את המסר הזה. לא האוטיזם שלה הופך אותה למיוחדת, אלא האמביציה שלה. בנוסף, שמתי לב שיש מחסור בדמויות של בנות על הספקטרום בספרות, ואנשים נוטים לחשוב רק על בנים כשהם שומעים את המילה אוטיזם".
בנג'מין לודוויג מתגורר בניו המפשייר עם אשתו, והוא בעצמו אב לבת אוטיסטית שאימץ זמן קצר לאחר שנישא. הוא מספר כי הניסיון האישי שלו אמנם חשף אותו לאוטיזם ולאימוץ, שני נושאים שמככבים בספרו, אבל החוויה האישית שלו אינה זו שהכתיבה ועיצבה את דמות הגיבורה הראשית. "בתי אינה דומה לג'יני, פרט לאהבתן המשותפת למייקל ג'קסון. בחרתי בג'יני כי היא בחרה בי. הקול שלה הגיע אלי בדרך מסתורית מאוד, מפותח ובשל מאוד, ושיש לו הרבה מה לומר".
בנג'מין לודוויג. צילום: Perry Smith
המסר של לודוויג שמועבר בספרו, כמו גם בהרצאותיו, הוא חד משמעי: יש קשיים ואי־נוחות להורים מאמצים, אבל הדאגות והפחדים שלהם הם כאין וכאפס לעומת אלה שהילדים הנטושים חווים, אלה שמועמדים לאימוץ ולבתי אומנה. "יש נטייה לייחס לאנשים עם מוגבלויות, כמו גם להורים מאמצים, תכונות נפלאות", הוא אומר, "אנחנו מניחים שהם מושלמים, טהורים ותמימים. זה לא המצב אצל ג'יני ובהחלט לא אצל המשפחה המאמצת שלה".
לודוויג אף מעיד על עצמו: "זהו גם לא המצב אצלנו. היו לנו קשיים לא מעטים, אבל נאבקנו בהם והתגברנו עליהם כשקיבלנו זה את החסרונות של זה".
"אזהרה חשובה"
לודוויג נולד בקונטיקט והחל לכתוב סיפורים כשהיה תלמיד בכיתה ד'. לדבריו, עד היום שמורות אצלו מחברות גדושות שבהן כתב סיפורים על בעלי חיים. הוא בעל תארים בהוראת אנגלית וכתיבה יוצרת, ומורה בבית ספר (כעת בחופשה) בתחומים אלה. אבל אף על פי ששלח ידו בכתיבה, ואף כתב רומנים רבים, לא הצליח, כאמור, לפרסם אף אחד מהם. עד ש"ג'יני מון" התפרסם.
במה שונה ג'יני מון מאותם ספרים שלך שלא ראו אור?
"הספר היה פריצת דרך עבורי. עד אז תכננתי רומנים רבים, אבל כתבתי למגירה. חשתי שהספרים שלי בוסריים. תהליך הכתיבה הוא עדיין מסתורי בעיניי, ואני חושב שהעובדה ששחררתי את תחושת השליטה היא שעשתה את ההבדל בג'יני מון".
ברשימת התודות בסוף הספר מודה לודוויג ל"מורה והמדריך שלי באוניברסיטת ניו המפשייר, פרופ' ג'ון יאנט", שאמר לו, כפי שנכתב: "'אל תלמד. לך לעבוד כמלצר אם אתה חייב, אבל אל תלמד'". הוא מציין כי "לימדתי למרות זאת, אבל האזהרה שלך הראתה לי שהכתיבה עשויה להיות חשובה לא פחות מההוראה, ואולי אף יותר".
פרופ' יאנט כבר הלך לעולמו, ולודוויג מספר ש"הוא ייעץ לי לא ללמד כי קיווה שיחסוך ממני עבודה רבה וקשה. הוראה אכן גוזלת זמן רב, אבל למדתי במשך השנים שהזמן אינו מושקע לשווא. להפך - השעות שבהן ביליתי בכיתה ובבדיקת עבודותיהם של התלמידים, הן שעות חשובות, מפני שבתי ספר הם המקום הכי פורה בעולם, ואפשר למצוא בו רעיונות רבים לכתיבה".
עם זאת, מאז צאת ספרו הראשון, חייו של לודוויג השתנו לבלי הכר, וההתעניינות העצומה בספרו אילצה אותו לעזוב את עבודתו כמורה בבית הספר.
הוא מעיד כי הוא אמנם "אוהב את הפרסום", אך מבהיר: "'ג'יני מון' הוא ספר על דברים שחשובים לי, והקהל שמגיע לאירועים שלי הוא בדרך כלל של חובבי ספר - קוראים, ספרנים ובעלי חנויות ספרים, וכן מורים ואנשים שקשורים לאומנה ולאימוץ, ואני חש בבית כשאני מדבר אתם. הכתיבה, וההרצאות שאני נותן בעקבותיה, הן למעשה הארכה של הקריירה שלי כמחנך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו