כתיבה פוליפונית היא אתגר עבור הסופר: לבחור בכמה קולות מספרים ולהעניק לכל אחד מהם ייחוד משלו, כך שיבודלו אלו מאלו באופן מובחן ונזהה בכל פעם מיהו הדובר כבר במשפט הראשון, זו משימה לא פשוטה. על אחת כמה וכמה מאתגרת הכתיבה הזו כאשר נקודת המוצא של כמה מן הדמויות דומה - אותה שכבת גיל, מגדר, אותה זירה שבה מתרחשת העלילה ובאופן חלקי גם אותם אירועי חיים. בספרו, "פחות קוצים", צולח הקולנוען מתן יאיר את האתגר היטב, ומגיש לקורא סיפור בשלושה קולות אמינים, מובחנים ומרתקים.
עלילת הספר מתרחשת בתיכון ומוצגת דרך שלוש נקודות מבט: של תיכוניסט הזוכה לכינוי "המתבונן" ו"רובוטריק" על ידי המורה והתלמידים; של רמי, המורה לספרות ולהיסטוריה; ושל תלמיד נוסף בשם יקי. לכל אחד מהם מטען שהוא סוחב על גבו - ל"מתבונן" יש אח המרצה את עונשו בכלא בעוון דריסתה של אישה צעירה, אם לפעוט; יקי הוא נער פרוע המעורר יראה ורחמים כאחד בקרב חבריו לספסל הלימודים והצוות החינוכי, ומגיע מבית רווי אלימות; והמורה - ובכן, הספר נפתח בהתאבדותו, בעודו בן שלושים ושש בלבד.
לשלוש הדמויות מאפיין משותף - הן אינן מתחבבות על הקורא בקלות, וייתכן שאף מעוררות בו התנגדות מסוימת. על מנת לפתח כלפיהן רגש חיובי בעל עומק, גם אם מסויג במידת מה, דרוש לו זמן. לאורך הספר צפוי הקורא לבחון את רגשותיו המשתנים כלפי כל אחת מן הדמויות, ואולי אף לגלות בתוכו את הסיבה להם.
הדמויות משתעשעות בבחינת הגבולות, מחוללות התרחשות ומסתקרנות לראות מה קורה בעקבותיה. באופן דומה הן פועלות מול הקורא - משליכות אמירה טורדת מנוחה אל חלל האוויר או מבצעות מעשה המעורר אי־נעימות, והקורא מתמודד עם המחשבות והתחושות שהדבר מעורר בו, בוחן את הנאמר או את הנעשה מול עולם הערכים שלו ומול חוויותיו שלו מימי בית הספר.
יאיר מיטיב להביע את רחשי נפשם של המורה ותלמידיו, ייתכן שבשל כך שגם הוא, כמו רמי, היה מורה לספרות ולהיסטוריה בתיכון. "עוד שלושה חודשים כל זה ייגמר. הבגרות תגיע, יהיו מרתונים, סיכומים, לחץ. נחזור על החומר שוב ושוב, הם ייגשו לבחינה ואני אמשיך לשנה נוספת, לתלמידים חדשים. מה נשאר מכל זה? מהשיעורים, מהסיפורים, משיחות המסדרון?" הוא מתאר את הקושי הטמון במערכת היחסים שבין מורה לתלמידיו, המאופיינת באינטנסיביות ובהשקעה רגשית רבה, אך היא ארעית, ובסופה תמיד פרידה.
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
ביכולת הבחנה דקה, יאיר מתייחס לדמויות המופיעות באופן כזה או אחר בכל קבוצה חברתית, הממלאות בה תפקיד מסוים עבור האחרים, שלעיתים יש בו פן אכזרי ובלתי הוגן. מערכת היחסים של התלמידים והמורים עם יקי מעניינת במיוחד, ויש בה הערצה ורתיעה, בוז וחמלה:
"יקי השאיר את כולנו ערניים בחרדה. ועם זאת נתן לנו שקט וביטחון שהוא זה שבבוא היום ישלם את המחיר, שהוא זה שעומד בראש ואנחנו, כמו שהוא אוהב לכנות אותנו, החיילים שלו"; "היה משהו מנחם בזה שיקי הגיע לעתים לבית הספר פצוע, שמישהו העמיד אותו במקום, ואם היו שואלים אותו ממה הצליעה ברגל, היה אומר ללא היסוס: 'אבא שלי דפק לי ברכייה'".
חוטים דקים נמתחים בין הפרידה מן הילדות לבין מוות, והם קושרים את השניים יחד. מדי פעם עולים מן הספר מאפיינים המזכירים את כתיבתו של דויד גרוסמן, לפחות בכל בנוגע לתפיסת הילד, לאובדן הילדות ולמאבק המתחולל בנפשו של הנער מול ההכרח להתבגר: "הוא אמר לנו שיש דברים שמפסיקים לעשות כשנהיים מבוגרים כמו לדלג ברחוב, לשרוק וללכת לחוגים. הוא אמר שנחשוב איך ההורים שלנו יגיבו אם ידגדגו אותם ושנשאל אותם אם הילד שבתוכם עדיין חי, מת או מפרפר".
תחום יצירתו הנוסף של המחבר כקולנוען מורגש ובא לידי ביטוי הן בסצנות מלאות חיים המתוארות באופן מוחשי מאוד, כך שניתן ממש לדמיין אותן מופיעות על המסך, והן באופן שבו הוא בוחר להכיר לנו את הדמויות, בתמהיל שעובד היטב ומורכב באופן מאוזן ממונולוגים פנימיים וגם ממעשים ומפעולות.
"פחות קוצים" היא יצירה הכתובה ביד רגישה, ועם זאת באומץ רב, בלי לחשוש לגעת בפצעים הפתוחים של גיבוריו ולהכיר בכך שלא תמיד ביכולתו של פצע להגליד.
פחות קוצים / מתן יאיר; ידיעות ספרים, 112 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו