חודש לפני הסוף: סיפור קצר

מלכת אנגליה

היא הייתה בת שמונים וחמש כששכבה בבית חולים במחלה קשה, והרופא לא נתן לה יותר מחודש לחיות.

רציתי להביא לה מתנת פרידה, וכשחשבתי מה המתנה הכי טובה שאני יכול לתת לה בא לי לראש ללמד אותה קרוא וכתוב. 

זה קצת מצחיק, בגיל שמונים וחמש? חודש לפני הסוף? זה מצחיק גם מפני שדודה עזיזה היא זאת שלקחה אותי בכפר כשהייתי בן שש ליום הראשון שלי בכיתה א' ואני עכשיו בן ארבע עשרה בכיתה ח' רוצה ללמד אותה את הא'-ב'? אבל זה מה שבא לי וכך התחלתי לבקר אותה כל יום בבית החולים מלמד אותה לקרוא ולכתוב.

היה לי חבל שלא הייתה לה הזדמנות בחייה לקרוא ספרים, כי בכפר שבו נולדה רוב הנשים חיו על פי חוקי התלמוד, שאמרו ש"כל המלמד את ביתו תורה כאילו לימדה לזנות". מהר מאד, אחרי שתיים שלוש פגישות, היא השתלטה על הא'-ב' והתחילה לקרוא. הדבר הראשון שקראה היו מכתבי האהבה שקיבלה בנעוריה מהמחזר שלה, ברטו, שנהפך מאוחר יותר לבעלה, ואותם שמרה מתחת לכרית. וכשקראה אותם עכשיו פעם ראשונה הרגישה כאילו הוא, ברטו בעלה האהוב, שנפטר בינתיים, שוב שולח לה את זה משם.

כשיכלה לרדת מהמיטה ולצאת קצת החוצה, שמחה לקרוא את שמות הרחובות, השלטים על החנויות, המודעות על הקירות, התמרורים על הכביש. נהניתי לראות אותה יוצרת קשר חדש עם העולם, כאילו נוספו לה אלף עיניים. איפה כל זה היה? ואיפה היא הייתה? כמו כל נשות כפר הולדתה היא ידעה רק מה ששמעה מפה לאוזן, פתגמים, קינות, שירים. היא אהבה לשיר ולרקוד וכמובן לבשל מעדני מלכים לבעלה, שמרוב אהבה קרא לה 'מלכת אנגליה׳״. 

את כל זה היא הביאה לדרגת אמנות, ובזה היא הייתה ממש אוצר תרבות עולמי, אבל כל מה שנמסר בכתב נעלם ממנה. נכון, היו לה בבית מקלט טלוויזיה וגם רדיו שהיו פתוחים כל היום אבל שעממו אותה כי הם חזרו על עצמם. כשההורים שמעו מה אני עושה אצל הדודה הם חייכו לעצמם, לדעתם זר פרחים לחולה או קופסת שוקולדים היו מתאימים יותר, אבל הם לא הפריעו לי.

מהר מאד היא למדה לקרוא בקלות ובמהירות כאילו הייתה רגילה לכך מילדות, והתרגשתי מהמחשבה להביא לה ספר. 

מפני שלא נותר לה הרבה זמן לחיות ולא תספיק לקרוא יותר מספר אחד חשבתי לא מעט איזה ספר להביא לה, על איזה ספר כדאי שתוציא את מעט הזמן שנותר לה לחיות. 

אבא המליץ מיד על ספר הזוהר, "כי הוא הספר הכי יפה בעולם, כל הספרים נמצאים שם, וזה יביא לה רפואה שלמה", אימא לעומתו המליצה על ספר שזה עתה גמרה לקרוא בשם "אנה קרנינה", "כי הוא הספר הכי אמיתי על אהבה", החברים להם סיפרתי צחקו עלי ושאלו אם אין לי מה לעשות, ש"יש מספיק סדרות טלוויזיה וחבל לבזבז את הזמן על ספרים". 

אני לא הכרתי את הספרים של ההורים ולא רואה סדרות טלוויזיה, ואחרי לבטים הגעתי למסקנה שהתנ"ך הוא הספר הכי מתאים, אבל מיד ידעתי שלא תספיק לקרוא בשבוע האחרון לחייה את כל עשרים וארבעת הספרים בתנ"ך, ובכלל מה היא צריכה בדיוק עכשיו את איוב וקהלת ואת נביאי החורבן, ומיד החלטתי לבחור רק ספר אחד מתוך העשרים וארבעה, את "שיר השירים", וגם אז מפני שהמחלה לא הרפתה ממנה ומצבה הלך והחמיר.

לא ידעתי אם תספיק לקרוא את כל המגילה או רק פרק אחד, ואם כן איזה פרק, ואולי - חס ושלום - לא תספיק יותר מפסוק אחד, ואז השאלה איזה פסוק לבחור. חשבתי הרבה מהו הפסוק היפה ביותר ב"שיר השירים" וקשה היה להחליט, כי הרי כל פסוק הוא פנינה שאין שנייה לה. 

כשביקרתי אותה כדי להשמיע לה את הפסוק שבחרתי, היא הייתה חיוורת מאד, העיניים שלה חצי עצומות והיא כמעט גוססת, ומרוב חשש לחייה ישבתי ליד מיטתה בחדר החולים ולחשתי לה לתוך האוזן את הפסוק הכי יפה בתנ"ך, ואולי הפסוק הכי יפה שנכתב על ידי אדם: 

"זאת קומתך דמתה לתמר/ ושדיך לאשכולות/ אמרתי אעלה בתמר/ אוחזה בסנסניו/ ויהיו נא שדיך כאשכולות הגפן/ וריח אפך כתפוחים"...

ברגע ששמעה את הפסוק היא פתחה את העיניים ואת הפה חסר השיניים בחיוך שהאיר את כל החדר, היא פשוט קרנה וכאילו נעוריה חזרו וברטו הנער היפה מהכפר חזר לחזר אחריה והם מחפשים פינה להתבודד והולכים להתלחש בדיוק מתחת לחלונה של סבתא מרים שמתעוררת, מזהה אותם, שופכת עליהם דלי מים ומבריחה אותם בגערות לביתם. 

הפסוק פתח לה חלון לימים של נעורים ואהבה, והיא התיישבה במיטה זקופה ומחייכת וקראה יחד איתי את כל המגילה מהתחלה עד הסוף.

עכשיו שאלתי את עצמי איזה ספר להביא לה אחרי "שיר השירים", אם תספיק לקרוא רק אותו? אימא התעקשה ש"אנה קרנינה" זה הספר הכי מתאים וסיפרה לי את התוכן שלו, אבל אני חשבתי שהסיפור כואב מדי, דודה עזיזה סבלה מספיק, ילדים לא היו לה ואת בעלה האהוב איבדה לפני שנים. אז הבאתי לה את הספר שאני הכי אוהב, הראשון שקראתי אחרי התנ"ך - את "דון קישוט", לשמחתי ראיתי אותה צוחקת והחיים נתנו לה לגמור את הספר.

מיהרתי לפני שתמות להביא לה עוד ספר שאהבתי, את "פינוקיו", והיא למרבית ההפתעה המשיכה לחיות, כאילו כדי לקרוא את יתר הספרים שהכי אהבתי, את "רובינזון קרוזו", "פרש בלי ראש" ו"המוהיקני האחרון". אחריהם היא שמחה לקרוא את "כיפה אדומה" ואחריו את "עידו והים" ו"עליסה בארץ הפלאות". 

בביקורי אצלה שוחחנו על הדמויות והיא הייתה נלהבת לנתח ולפרש. לאט לאט חזר הצבע ללחייה, הקמטים נעלמו והחיים חזרו לעיניה, ובמקום לקמול ולמות השמחה חזרה למעונה. 

את "פו הדוב" היא כבר קראה בישיבה על כסא נוח בגינת ביתה, לאט לאט הטלוויזיה נאלמה והרדיו נדם והמדפים בחדרה התמלאו ספרים. 

בביקורים הבאים אצלה בבית מצאתי אותה קוראת ספרים שלא הכרתי בכלל, את "דקאמרון" של בוקאצ'ו, "קרנפים" של יונסקו, את "הדבר" של קאמי, "המשפט" של קפקא, את "החיים כמשל" של פנחס שדה, את "תת הכרה נפתחת" של יונה וולך ואת ״אהבה בימי כולרה״ של גרסיה מרקס.

עכשיו, בביקור האחרון בביתה, מצאתי אותה יושבת ליד השולחן בחדרה וכותבת את סיפור חייה.

מתוך "ספר אהבותיי", רומן בכתובים

מוקדש בהערכה לרופאה ד״ר אדוה צוק גאון

 

• "מנותקת מהמציאות": הרשת נגד גל גדות

 

• ליאור שליין שילם מכספו את משכורות העובדים

 

• כך הפך YNWA להמנון הקורונה בעולם

 

• האם דיסני חזו את משבר הקורונה?

 

• שירי מימון הפרה את כללי הסגר והותקפה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו