בעולם הבדיה הספרותית של סיון שיקנאג'י דרים בכפיפה אחת אישה שלא מסוגלת להסתיר שום מחשבה ורגש, גבר בשם ציפור, מדוזות שמעופפות בחלל, אנשים חסרי הכרה לאחר שבץ מוחי, לווייתנית ושמה ויקי, ואלברט הופמן, המדען שגילה את האל.אס.די. אלא ששיקנאג׳י לא כותבת ספרות פנטזיה. מבחינה רגשית ותמטית, הפרוזה שלה ריאליסטית, ונוגעת ישירות בחוויות קשות של אבל, הלם קרב, אכזריות ושברונות לב. הישירות הזאת ניכרת על רקע האזכורים התמציתיים של זמנים, מקומות ואפיונים תרבותיים, אמיתיים או בדויים – דחיסות שמתחייבת במסגרת המגבלה שכפתה שיקנאג'י על עצמה: כל סיפור מ־88 סיפורי הקובץ ״88״ עשוי 88 מילים.
לכתיבה תחת מגבלות יש היסטוריה עשירה, ארוכה בהרבה מדברי ימיה של הכתיבה החופשית ביסודה. שירה נכתבה אלפי שנים בתבניות כובלות. בפרוזה המודרנית, רבים וטובים - מצ׳כוב ועד קבוצת "אוליפו" הצרפתית - יצרו מתוך אילוצים צורניים, סגנוניים או לשוניים שקבעו לעצמם. בכתיבה אוונגרדית מהמאה ה־20 ועד היום, נמצא דגמים רדיקליים: מהימנעות מאותיות מסוימות (בייחוד ידוע הרומן "ההיעלמות" של ז'ורז' פרק) עד הצטמצמות לאוצר המילים – 483 במספר – שהקצה שייקספיר לאופליה ב"המלט". האילוצים אינם רק תרגילים טכניים: הם מנפצים הרגלים ומניירות, וחושפים את מהות היצירה. שיקנאג׳י כותבת: ״יום אחד מישהו ימתח קו בין כל הדברים שאני כותבת, כמו שעושים בציור מִספרים, עד שתתגלה הספרה 8. אני מסתובבת סביב עצמי, כותבת את אותם דברים במילים אחרות, כותבת דברים אחרים באותן מילים, תמיד סביב עצמי וסביב האמא המתה".
״88״ (הוצאת לוקוס) הוא הספר החמישי של שיקנאג׳י בת ה־36, בוגרת בית ספר מנשר לאמנות. קדמו לו, בעיקר בהוצאה עצמית, ספרי ילדים, ספר שירה, ונובלה גרפית, שיצרה עם המאיירת אלינור נחאיסי. בכובעה כתסריטאית היא מעורבת בכמה סדרות לילדים ולנוער, ובהן ״כדברא״, ״כפולה״ ו״אילת״, ומלמדת תסריטאות ב״מנשר״. ״בכל רגע,״ היא אומרת, ״פתוחים אצלי על המחשב עשרות חלונות, והמון נרטיבים צפים בבת אחת באוויר. זה סוג של הפרעת קשב: ברגע שאני כותבת משהו, מייד קופצות לי מחשבות על משהו אחר, ולימדתי את עצמי לכתוב מייד כל מחשבה ואסוציאציה. לא חשוב אם אעשה איתן משהו, אבל אני לא רוצה להסתכן ולאבד אותן".
סיפור קצר, דרך ארוכה
אז סיפורי "88", הקצרצרים, נולדו בבת אחת?
״בכלל לא. עבדתי על הספר כמו שעובדים עם יומן. בשלב ראשון, כל פעם שהיתה לי מחשבה, בדרך כלל בנסיעה או בתנועה, כתבתי משפט אחד. לא יותר. למשל, ראיתי שקית על המדרכה, ופתאום היה נדמה לי שהיא דג, ומזה נוצר סיפור עם דג "אבו נפחא" שסובל. בשלב השני ניסיתי להבין מה אני רוצה להגיד, וניסיתי לעבד את הסיפור הראשוני לתוך המבנה".
למה היה לך חשוב לשמור על מבנה קבוע?
״זה התחיל בקול קורא לתחרות סיפורים קצרים של פחות ממאה מילים. ניסיתי, וזה היה כיף. רציתי לכתוב עוד, לאתגר את עצמי, ובהדרגה החומרים הצטברו והחלו להידמות לספר. לא חשבתי שהדבר המוזר הזה ייצא לאור, לא חשבתי שזה בכלל קריא. זאת היתה מין ספרות ווטסאפ, ששלחתי לחברים ולמשפחה, והדהים אותי לגלות שאני מצליחה לעורר בהם תגובות, רגשות, בכל כך מעט מילים. בהתחלה רציתי לכתוב את הכל ב־88 יום, אבל לא היה סיכוי. הכתיבה נמשכה שנתיים, דרשה הרבה יותר ממה ששיערתי, והיו סיפורים שעבדתי עליהם יותר מ־40 פעם".
לא היו רגעים מתסכלים שבהם הרגשת שהתחלת משהו שמחייב המשך, אבל נאלצת להפסיק?
״לפעמים הרגשתי שאני מאבדת סיפור גדול שיכולתי לספר, דמות מדהימה שבא לי לרוץ איתה הלאה, אבל הבנתי שאני מרוויחה רעיונות טובים בזכות הצמצום. העולמות האלה מגיעים אלי כי אני לא מבועתת מהמחשבה שאני צריכה לפתח אותם על פני עשרות עמודים. זה שכתבתי רק 88 מילים לא אומר שלא בניתי בתוכי תפאורה, רקע, עוד דמויות, אבל המגבלות הוציאו ממני יותר יצירתיות. הצמצום פתח בפני אפשרויות חדשות. עכשיו, למשל, אני נהנית לכתוב הייקו. וגם בחיים בכלל אימצתי גישה מינימליסטית, שמתאימה מאוד לטבעונות שלי ולאקטיביזם ביחס לבעלי חיים"
מהחיים לכתיבה, דרך המוות
בכתיבתה, שיקנאג'י עוסקת לא מעט בסבל. המוות הוא גיבור מרכזי ברבים מסיפוריה. "88", למשל, מציג רשימה של סיבות שונות ומשונות למוות, רבות מהן אבסורדיות, כמו "האמין בקסמים וחתכו אותו לשניים", "נרדם מחובק עם קקטוס", ו"הולה הופ עד אפיסת כוחות".
מה מקור העיסוק המתמשך שלך במוות?
״לפני שבע שנים עברה עלי שנה מרוכזת של אירועים גדולים, שבדרך כלל אנשים חווים לאורך שנים רבות. התחתנתי, אמא שלי נכנסה לניתוח ומתה אחרי שלושה חודשים, ובטעות מוחלטת נכנסתי להיריון. באותה שנה ממש איבדתי אמא ונעשיתי לאמא בעצמי, כך שלא מפתיע שאני עוסקת בזה הרבה, בעניין המחזורי הזה, מהחיים למוות".
אחד הסיפורים המרגשים ביותר בקובץ עוסק ברגע שבו את רואה את אימך המתה יושבת בבית קפה.
״בהתחלה כתבתי על זה סיפור אחר לגמרי, ארוך, שבו גבר מבוגר, שאיבד את אישתו, מתחיל לעקוב אחרי מוכרת ב'הום סנטר', שהוא משוכנע שהיא אישתו. כשכתבתי את זה כסיפור קצרצר הצלחתי לומר את זה יותר בחדות. ואגב, זה קרה לי באמת. ישבתי בבית קפה וממש ראיתי אותה, הסתכלתי על הידיים שלה, על תנועות הגוף שלה, על הצחוק שלה. לא ידעתי מה לעשות. לרגע אפילו חשבתי לסגור את המחשב ולרוץ אחריה כשהיא יצאה. לא רצתי. רק כתבתי".
את כותבת על המוות כמעט בשלווה.
״אני משתדלת לחשוב על המוות בצורה בודהיסטית כזאת, כעל עוד חלק מהחיים. אני חושבת שהמשבר הנוכחי, עם הקורונה, יביא לזה שהתפיסה הזאת תתרחב. אנשים יבינו שאנחנו קשורים זה בזה, שאנחנו לא באמת נפרדים. ומאחר שכדי להירגע אני משתדלת להסתכל על הכל במבט־על, אני חושבת שיהיו שינויים סוּפֶּר מגניבים בעולם הספרות. הספרות של הדור הבא, שאחרי הקורונה, תהיה אחרת, אפילו מבחינה סגנונית, יהיו בה המון תיאורי חוץ והתרחשויות חוץ, כי החוץ כבר לא מובן לנו מאל טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
