ביי קורונה; אל תשלחי גלויה

"אִמָּא, תַּגִּידִי,

עַכְשָׁו בֶּאֱמֶת:

כָּל מִי שֶׁנִּדְבַּק בְּקוֹרוֹנָה

הוּא מֵת?

זֶה הוֹרֵג רַק זְקֵנִים

אוֹ שֶׁגַּם יְלָדִים?

כְּשֶׁמֵּתִים, זֶה כּוֹאֵב?

וְלִפְנֵי – פּוֹחֲדִים?

קָשֶׁה לַעֲנוֹת?

לְפָחוֹת תְּנַסִּי.

וְאִם גַּם אֲנִי אֶדָּבֵק –

תִּכְעֲסִי?

וְאִם הַקּוֹרוֹנָה

תִּגְמֹר אֶת כֻּלָּם,

אָז לֹא יִהְיוּ אֲנָשִׁים בָּעוֹלָם?

וְיֵשׁ לִי רַק עוֹד שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה:

אִם אַבָּא יָמוּת –

אַתְּ תִּהְיִי עֲצוּבָה?" ("שאלות חשובות")

זה היה רק עניין של (מעט) זמן עד שמגיפת הקורונה, על מסתוריותה וחוסר מוחשיותה, תתורגם גם לשירים. לשורות קצרות או לחרוז היתולי אין באמת יכולת לפצח את טירוף המערכות הכללי שאנחנו שרויים בו כבר חודשיים. אבל חוסר ודאות מזמינה פואטיקה, ורצוי מצחיקה וממזרית, כך אומרת שני הררי, מחברת ספר השירים לילדים (וגם לגדולים) "ציירי לי קורונה - שירים מתקופה נוראית ויפה", שטומן בחובו את השעשוע לצד החרדה הנוראית - מי אתה קורונה, ואיך הבאת לחיים שלי כל כך הרבה כיף וכל כך הרבה טרלול?

"כתבתי את השירים האלה כי רציתי להסביר לילדים שלי על התקופה הזאת, אבל באמת הסברתי אותה לעצמי", אומרת הררי בראיון עימה. "הרגשתי שזאת הדרך שלי לעבד את הטירוף הזה. הייתי ילדה בזמן מלחמת שלום הגליל ומאוחר יותר במלחמת המפרץ, אבל הקורונה שינתה סדרי חיים, והכתיבה הצילה אותי, כי דרכה ניווטתי את חוסר הנורמליות".

דווקא בזמנים של חרדה קיומית וכלכלית, את פרחת יצירתית?

"היו באמת כמה ימים של חרדות, לאסף (תלמודי, מלחין, יוצר ואחד מהמעבדים המוזיקליים המוערכים בארץ, בן זוגה של הררי ב־24 השנים האחרונות; ט"מ) התבטלו פתאום הופעות, הטיפולים הפסיכולוגיים פסקו ואיתם גם קניות המותרות הבזבזניות - אין ברים, אין בתי קפה ויש הרבה יותר זמן פנוי לעשות מה שאנחנו רוצים. אני חייבת לומר שעכשיו, עם היכנסות כל ההקלות לתוקף, אני קצת מצירה על החזרה לשגרה. זאת באמת תקופה נוראית ויפה בעיניי, כפי שקראתי לספר".

חולצות וחוברות צביעה

הררי, בת 43, היא אמא של תמר (16), דויד (6.5) ואורי־סו (1.2). היא שירתה כעורכת בגלי צה"ל, שם פגשה בתלמודי, ולאחר השחרור טסה לרומא כדי ללמוד ספרות במשך שלוש שנים ("אהבתי את הלימודים אבל הרגשתי שמכוונים אותי יותר מדי ונלקח ממני החופש לחוות טקסטים בעצמי"). היא עזבה את הלימודים והחליטה ללמוד עיצוב אופנה במשך שנתיים. את הלימודים היא זוכרת כנהדרים אבל "היינו זוג סטודנטים תפרנים עם ילדה בת שנה, כך שהיה קשה מאוד". הררי חזרה לארץ עם חלום חדש: עיצוב טקסטיל בשנקר. את האהבה ליצירת בגדים היא תרגמה גם לכתיבה עליהם, ולאסתטיקה בכלל.

היא כתבה שנים על עיצוב ואופנה ב"טיים אאוט" ובמגזינים אחרים, עד שהיא החליטה לצאת לדרך עצמאית, נטולת עורכים, והקימה את בלוג הלייף סטייל שלה, "Bananamamma". כיום היא מתפרנסת בעיקר מכתיבה שיווקית, ומקווה שהספר, שהוצאתו לאור נדחתה בגלל פעילותו המצומצמת של בית הדפוס היחיד שפועל בימים אלה, יצליח לספק פרשנות קלילה ומצחיקה לתקופה האחרונה עבור כל מי שעקבו אחרי השירים שלה, שאותם פרסמה מדי יום בפייסבוק, בעצת חברה טובה. 

"היא יעצה לי לכתוב שירים ברוח התקופה. 'זה נגיף קטן, חמוד כזה', היא אמרה. ואני הקשבתי. באותו הזמן הייתי באמצע של כתיבה מחדש של ספר בנושא שירי חיות שגנזתי לפני 20 שנה, והבחירה לכתוב שירים ברוח המגיפה התקיימה בתפר שבין העובדה שאני לא יכולה יותר לשמוע על קורונה לבין זה שאני חיה את זה בשביל השירים".

"אַבָּא הֶרְאָה לִי שֶׁיֵּשׁ מִין אֲתָר - 

סוֹפְרִים בּוֹ כָּל יוֹם אֶת מִי שֶׁנִּפְטַר,

לְפִי מְדִינוֹת, מִי חָלָה, מִי הֶחְלִים,

עִם גְּרָף, רְשִׁימוֹת וְצִיּוּר שֶׁל דְּגָלִים.

זִיהִיתִי מִיָּד אֶת הַדֶּגֶל שֶׁל סִין,

וְגַם אֶת אִיטַלְיָה וְאֶת קַפְרִיסִין,

אֶת קָנָדָה גַּם - הוּא לָבָן עִם עָלֶה.

וְאֵיךְ הֵם יוֹדְעִים עַל כָּל מִי שֶׁחוֹלֶה?

אַבָּא הִסְבִּיר - יֵשׁ מַחְשֵׁב עוֹלָמִי,

תִּקְשֹׁרֶת גְּלוֹבָּלִית, דִּוּוּחַ יוֹמִי,

מִכָּל מְדִינָה נִמְסָרִים נְתוּנִים.

בְּדֶגֶל קַמְבּוֹדְיָה צְרִיחִים לְבָנִים.

אֲנַחְנוּ בּוֹדְקִים בָּאֲתָר פַּעַם בְּ...

אֲנִי כְּבָר יוֹדֵעַ דְּגָלִים בְּעַל פֶּה.

אַבָּא אוֹמֵר - הַמַּצָּב מְיָאֵשׁ.

לְוֵוילְס יֵשׁ בַּדֶּגֶל דְּרָקוֹן יוֹרֵק אֵשׁ" ("דרקון יורק אש")

השירים שהררי פרסמה בפייסבוק בעצת תלמודי ("'אין לזה שום משמעות אם את לא מוציאה את זה החוצה', הוא אמר לי") התחבבו מהר מאוד על העוקבים והפכו לממתק יומי. "אימהות התחילו לכתוב לי שהן מקריאות את השירים לילדים שלהן ושהם מחכים לשירים חדשים", היא מספרת. חבר טוב הציע לממן את הספר, והזמן שהתפנה והסחות הדעת שנוטרלו אפשרו עבודה זריזה ויעילה, בבחינת להכות בברזל בעודו חם. 

הררי פנתה למאייר ואמן דפוס המשי דקל חברוני, שיצר כרזות להופעות ולאירועי תרבות בארץ ובעולם. הבחירה בחברוני, שאינו מאייר לילדים, מעידה על הכוונה של הררי לפנות לכל המשפחה, בדגש על עיצוב וקו מינימליסטיים, עם ציורים פרועים ולאו דווקא חינוכיים. "ידעתי שאני רוצה לעבוד איתו כבר כשראיתי באינטרנט איורים שלו", היא משחזרת. "כשהתקשרתי, קיוויתי שהוא יסכים. שלחתי לו את השירים וכבר בשיחת הטלפון הראשונה שהוא החזיר לסמס ששלחתי לו, היתה לי הרגשה שזה זה. הוא אמר שכשהוא מאייר, הוא חושב אם האיור יכול לעטר טי שירט. אני מתחברת לזה, אני גם רוצה להרחיב את הפרויקט ולייצר חולצות וחוברת צביעה".

"נס וגם אסון"

שירי "ציירי לי קורונה" ישמחו גם קטנים וגם גדולים: עם מודעות עצמית גבוהה ועתירת קריצות, הררי מצליחה לצקת מהאפידמיה רגעים חינניים למכביר, שמזכירים מעט את שיריו השובבים של המשורר האמריקני של סילברסטין, מחבר "העץ הנדיב": "לַחְפֹּר בּוֹר בָּרִצְפָּה/ לְדַבֵּר בְּחֻֻצְפָּה/ לְנַסֵּר אֶת שֻׁלְחַן הַסָּלוֹן/ לְהַצִּית עִתּוֹנִים/וְלִקְרֹעַ סְדִינִים /לְהַשְׁלִיךְ שְׁתֵּי בֵּיצִים מֵחַלּוֹן..." ("שעת יצירה"). 

המגיפה בשיריה של הררי היא פתח לפריקת עול ומוצאת גם את המבוגרים במבוכה, שכן אין הם יודעים טוב יותר מילדיהם, גם בהם כבר נבט זרע הפורענות. סמכות הורית ומגוננת? אל תצחיקו אותנו: "תִּמְצְאוּ אוֹתִי בַּסּוּפֶּר/ מְשׁוֹטֶטֶת בְּלִי כְּפָפוֹת/ חֶרֶף כָּל מָה שֶׁהִזְהִירוּ - מְמַשֶּׁשֶׁת עֲטִיפוֹת/ מוּל דּוּכַן דֵּלִיקָטֵסִים/ טַס נִירוֹסְטָה מְלַקֶּקֶת /שֶׁקּוֹרוֹנָה תִּכָּנֵס בִּי - אָז אוּלַי יִהְיֶה לִי שֶׁקֶט" ("מלקקת משטחים"). 

בין ארוחות של אכילה רגשית נטולת רגשות אשם, הררי מנסה לתת שם לפניקה, ויודעת שגם זה אבוד מראש: "מִתַּחַת כָּל אֶבֶן, בְּכָל נְשִׁימָה/ יוֹשֵׁב לוֹ חַיְדַּק וּמַמְתִּין בִּדְמָמָה/ וְגַם בַּשָּׁנִים הַבָּאוֹת, מִן הַסְּתָם/ לֹא יוּכַל הַמַּדָּע לַעֲצֹר כְּנִיסָתָם /הַיֶּדַע - עָצוּם! הַמֶּחְקָר – מְאַלֵּף!/ עַד שֶׁבָּא אֵיזֶה טֶמְבֶּל אוֹכֵל עֲטַלֵּף" (שִׁעוּר בַּהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הַמַּגֵּפוֹת")

על העריכה הופקדה המוזיקאית והסופרת שרון קנטור. "תמיד רציתי לעבוד איתה, וכשזה קרה, הרגשתי קצת כמו חניכה שחוששת קצת מהרשג"דית שלה כי היא כל כך קולית וחכמה", היא מספרת בקריצה. כיאה לתקופה, העבודה התנהלה בעיקר בווטסאפים ועם מיעוט בזומים ("אף אחד לא נהנה מהאפליקציה הזאת"). "שרון ביקשה שאצא מהמרחב הביתי ואכתוב גם על פוליטיקה. בהתחלה זה הדיר שינה מעיניי, ממש כך. אבל כתוצאה מהאתגר יצא שכתבתי גם על חרדת מוות ועל רמי לוי, שמעניק הלוואות בשעת צרה". על עיצוב הספר אמון קובי פרנקו ("המעצב הכי טוב בארץ", לדברי הררי).

הספר יישלח בעוד כחודש למי שיזמינו עותק מהאתר (https://poeticorona.co.il/he/home) ובתכנון העתידי גם ביצועים מולחנים של השירים בהשתתפות איתמר רוטשילד, הקולקטיב ואסף אמדורסקי.

כשהררי נשאלת על הסיכון בהוצאת ספר, ועוד שירים, בתקופה משוגעת שכזאת שבהם הקונים לא פוקדים בהמוניהם את החנויות והוצאות רבות הקפיאו את פעילותן, היא משיבה שזה הימור בכל תקופה. "עם זאת, במהלך שישה שבועות היו לשירים, שהתפרסמו מדי יום, כל יום שיר חדש, כמות מרשימה של עוקבים ואוהדים, ולפי כמות הצעות החברות שקיבלתי, הבנתי שאנשים המליצו לאנשים נוספים.

"בכתיבת שירים יש רגעים של התרוממות רוח, כשאת מוצאת את החרוז הנכון, זה כמו הרכבה של פאזל, וזה מאוד מספק. אני לא בטוחה שיש את זה בכתיבה למבוגרים, ואני עדיין לא שם. מה שכן, ברגע שהתחלתי לכתוב את הספר הזה, הרגשתי שאני לא יכולה לברוח מזה, ישבו לי חרוזים בראש, הייתי פותחת את הפלאפון בלילה וכותבת כדי שלא אשכח. יש לי מחויבות, כך שזה גם נס וגם אסון".

"אָז בַּיי, קוֹרוֹנָה, לְכִי,

לְכִי בְּלִי לַחְזֹר.

לֹא יַעֲזֹר שׁוּם בֶּכִי - 

פָּשׁוּט לֹא יַעֲזֹר.

נֹאמַר לָךְ קִישְׁטָה קִישְׁטָה,

אַתְּ לֹא עוֹשָׂה נָעִים,

וּבָאֲתָר שֶׁל אִיסְתָא

יֵשׁ אַחְלָה מִבְצָעִים.

אָז קְנִי כַּרְטִיס לְאַנְשׁוּ, 

אַתְּ פֹּה לֹא רְצוּיָה.

יֵשׁ דִּילִים מָשׁוּ מָשׁוּ,

אַל תִּשְׁלְחִי גְּלוּיָה" ("שיר פרידה")

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו