"חייבים להיות זרעים של עתיד טוב יותר"

סופרת רבי המכר דיינה ג'פריס לא מהססת להודות שכבר שכחה את הרומן "האחות האבודה", שהופיע עתה בתרגום עברי של דנה טל (ב"ידיעות ספרים"). מאז פרסום המקור האנגלי ב־2019 היא כתבה עוד שני רומנים, וקשה לה להיזכר בפרטים ובמניעי הדמויות. בראיון זום, שבו הופיעה מאופרת ולבושה בקפידה בביתה בגלוסטרשייר שבאנגליה, סיפרה שהיא כותבת בכל יום, מה שהפך מבחינתה ל"התמכרות". ביום השיחה איתה היא לא עובדת על שום רומן - כשלושה שבועות לפני כן שלחה לעריכה את טיוטת ספרה האחרון, ומאז אין לה עוד ספר לעבוד עליו. "אני מרגישה אבודה", היא אומרת. "מי אני עכשיו? אני לא בוכה, לא בדיכאון קליני, אבל אני מרגישה שאני לא עצמי".

ג'פריס, ילידת 1948, הגיעה לכתיבה רק אחרי גיל 60 ובאקראי. היא עסקה בהוראה, בקריינות ובציור, ורוב חייה לא ראתה בעצמה סופרת ולא טיפחה שאיפות ספרותיות. היא אמנם כתבה יומן, ופעם גם סיפור לילדים, אבל להנאתה היתה מציירת נופים מופשטים, ומעולם לא למדה כתיבה יוצרת. והנה, ב־2008, כשעברה עם בעלה השני לבית הררי שקט בספרד, היא אמרה לעצמה שבית כזה הוא מקום מתאים לכתיבת רומן. באותו זמן פרץ השפל הכלכלי, בני הזוג הפסידו הרבה מהונם ונאלצו למכור את הבית, והיא החליטה לכתוב רב מכר כדי להיחלץ מן המשבר הכלכלי. 

היא פיזרה על קירות חדר העבודה שלה פתקים, למשל, "אני סופרת רבי מכר", "יש לי סוכן נהדר", "יש לי מו"ל מצוין" - למותר לציין שלא היו לה לא סוכן ולא מו"ל. כששלחה את כתב היד המוכן לסוכנים, כולם דחו אותו. סוכנת אחת הציעה לה שתשלח אליה את הספר הבא שתכתוב. ג'פריס התיישבה לכתוב אותו. לאחר ששלחה את כתב היד החדש לאותה סוכנת, היא המתינה במתח שישה שבועות, עד שהגיעה שיחת הטלפון ששינתה את חייה. מאז הופעת אותו ספר ב־2013, היא מפרסמת רומן מצליח בקצב של אחד בשנה. את הרומן הראשון, שנדחה, גנזה, ואינה מוכנה אפילו להציץ בו. 

"צריך להשביע ציפיות"

עלילות הרומנים שלה מתרחשות לרוב ביעד אקזוטי כלשהו בתחילת המאה ה־20. כך בספריה הקודמים שפורסמו בעברית (כולם ב"ידיעות ספרים"): "סודה של אלמנת הספירים" (בתרגום יסמין קלין) ו"אשתו של מגדל התה" (בתרגום עידית שורר) - בציילון, ו"בתו של סוחר המשי" (בתרגום שורר) - בווייטנאם. 

עלילת "האחות האבודה" מתרחשת בבורמה. הגיבורה הלונדונית מגיעה לראנגון ב־1936 כדי להתפרנס כזמרת מועדונים, אלא שמהר מאוד היא מגלה שהוריה, שחיו בבורמה לפני שנולדה, איבדו שם את אחותה התינוקת שנחטפה מגינת ביתם, ומכאן פותחת הגיבורה במסע נועז לפתרון התעלומה. 

את אוהבת לכתוב סיפורים עם סוף אופטימי?

"גם אם הסוף הוא לא ממש 'סוף טוב' מושלם, חייבת להיות תקווה. זה לא חייב להיות סוף שבו כולם שמחים ורוקדים, אבל חייבים להיות זרעים של עתיד טוב יותר. המו"לית שלי אומרת שיש תיאוריה שלפיה אנשים בדרך כלל זוכרים איך הספר נגמר - לא בהכרח את העלילה, אבל את מה שהם הרגישו בסיום הקריאה. כשאני קוראת ספרים של אחרים, אני מעדיפה בדרך כלל שהסוף יישאר מעורפל, גם אם העמימות מציקה לפעמים, אבל בשביל הקוראות שלי אני מעדיפה סופים פתורים יותר, עם אור בקצה המנהרה".

את כותבת מתוך מודעות לציפיות של הקהל?

"כל הסופרים שיש להם קהל קבוע צריכים להשביע ציפיות. קוראת שלי שתיקח לידיים ספר של דיינה ג'פריס לא יכולה לקבל מותחן שישאיר אותה על קצה הכיסא. אם הייתי עושה את זה הייתי מפסידה קוראים, גם אם בסופו של דבר הייתי מרוויחה קוראים אחרים. המו"לים שלי ערכו מחקר על ציפיות הקוראים והקוראות, והמסקנות שלהם" - היא יוצאת לרגע מחוץ לטווח המצלמה, מביאה מסמך כלשהו ומקריאה ממנו - "המסקנות היו: גיבורות חזקות, תשוקות גבוהות, רגשות מורכבים, בחירות שוברות לב, זמן עבר, מקומות אקזוטיים.

"בספר הראשון קבעתי, בלי להתכוון, את התבנית לספרים הבאים. אחריו המו"לית שלי ציפתה ממני לכתוב ספרים שיתרחשו במקומות אקזוטיים, כי זה מה שיבסס את הספרים שלי כמותג. אבל תמיד בחרתי בעצמי איפה למקם את הספר, וגם נסעתי לבקר במקומות האלה כדי להוסיף לספרים צבע ופרטים. בספר האחרון, שפרסמתי השנה, עשיתי תפנית - כתבתי על טוסקנה, והמו"לית קיבלה את זה. לא נשארו מקומות במזרח אסיה שעניין אותי לכתוב עליהם, רציתי שינוי. עכשיו, למרבה האירוניה, כתבתי טיוטה ראשונה של ספר שמתרחש בדורדון שבצרפת, ממש קרוב אלי, ולא יכולתי לנסוע לשם בגלל הווירוס".

קולוניאליזם ופסימיות

הקשר של ג'פריס למזרח הרחוק אינו מקרי: היא נולדה במלזיה ב־1948, ורק כשהיתה בת 9, חזרה משפחתה לאנגליה. "השנים המכוננות של ילדותי היו שם, וכשחזרנו לאנגליה, התחושה היתה שירד מסך, והתקופה במלזיה נמחקה. אלה היו שני עולמות, בלי קשר ביניהם. רק כשכתבתי את הספר הראשון שלי התחילו לצוף אצלי הרבה זיכרונות ורגשות מהחיים שם, כמיעוט לבן". 

רבים מהספרים שלך עוסקים בשלהי התקופה הקולוניאלית, בתחילת המאה ה־20. 

"התאהבתי בתקופה הזאת, שהיה בה חוסר שקט הולך וגדל והיו זרמים תת־קרקעיים שלא היה ברור לאן הם מובילים. אני אוהבת שיש אירועים חיצוניים שמושכים את הנרטיב ומשליכים על הסיפור. הגיבורות שלי לא לגמרי מתאימות לשם, הן חלק מהעולם שעובר שינוי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הן דורשות לעצמן יותר מאשר לטפל בילדים ובבעל. נכון שלנשים באותה תקופה היה פחות קול. לכן אני מנסה לתת להן קול, ולעשות את הבעל יותר רגיש ואמפתי משסביר להניח שהיה, אבל אני לא מתקנת יותר מדי, כדי שזה יישאר ריאליסטי".

ג'פריס עצמה התבגרה בשנות ה־60 ורואה בעצמה חלק מהדור של השינוי, וליתר דיוק: השינוי לכאורה. בשנות ה־70 היא גרה ב"קומונה היפית", שבה הגברים היו חברים בלהקת רוק ונסעו להופעות באוטובוס בזמן שהנשים נשארו בבית, לחלוב את העיזים, לגדל ירקות בגינה ולטפל בילדים. חמש שנים החזיקה שם מעמד, ועכשיו מסכמת במרירות: "לילדים זה היה נהדר".

יש סיכוי שתכתבי ספר שמתרחש בהווה?

"אני לא אוהבת למקם את הספרים שלי בהווה. אם היית מחפשת את אחותך ב־2020, היית צריכה לעשות הרבה דברים טכנולוגיים, וזה לא נראה לי מעניין. גם הנשיות המודרנית לא נראית לי מעניינת. העולם נעשה כל כך מטריאליסטי ושטחי, ויש גם יותר מיזוגיניה מאי פעם. מה שילדות צריכות להתמודד איתו עכשיו - העוצמה של שנאת הנשים - זה נורא! לא הייתי רוצה לכתוב על זה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו