הספרים של הסופר והמאייר האמריקני בריאן סלזניק לא נראים כמו ספרי ילדים. ההיקפים שלהם שערורייתיים - בתרגום העברי של "התגלית של הוגו קַבְּרֶה" יש 544 עמודים וב"מעשה פלאים" 640 עמודים - והרישומים הם כמעט תמיד בשחור־לבן עם נטייה לאפלולית דרמטית שופעת מסתורין. הוא נהנה לצייר מבטים מבוהלים, אפילו מבועתים, סצנות מרדף מהירות ודמויות מיואשות שהגורל מתעמר בהן. אבל על אף כל הנוכחות הספרותית עבת־הכרס שלהם, המאפיין הבולט של ספריו הוא דווקא הקולנועיות: את רוב העמודים תופסים רישומים כמו־צילומיים מרהיבים, והדפדוף על פניהם מקים אותם לתחייה, כמו בספרוני התמונות הרצות של פעם, כשהרפרוף על פני הצילומים יצר מעין סרטון אילם. לא בכדי שניים מספריו, "התגלית של הוגו קברה" והן "מעשה פלאים", כבר זכו לגרסה קולנועית, הראשון בוים על ידי מרטין סקורסזה והשני על ידי טוד היינס, וספרים נוספים נמצאים בעיצומם של תהליכי עיבוד קולנועיים כאלה.
הקולנועיות הזאת מאפיינת גם את הספר החדש שלו, "קוף תינוק בלש פרטי", שמיועד הפעם לילדים הרבה יותר קטנים, המצויים ממש בראשית קריירת הקריאה שלהם או קצת לפני כן (וההורים מקריאים להם). גם זה הוא ספר עב־כרס יחסית לגיל קוראיו - 192 עמודים - אבל כמעט שאין בו טקסט, והקוראים (או השומעים) יכולים לדפדף בכוחות עצמם על פני הרישומים היפים, שרובם מדברים בעד עצמם ולא זקוקים לטקסט. "זה נכון שבדרך כלל ספרי ראשית קריאה הם הרבה יותר קצרים", אומר סלזניק בראיון אינטרנטי, "אבל חשבנו שהקוראים הצעירים יאהבו את תחושת ההישג שבאה עם סיומו של ספר בן 200 עמודים, אפילו אם יש רק 56 מילים שונות בכל הספר..."
לדברי סלזניק, ההשפעה הגדולה של הקולנוע על ספריו קשורה לקרבה המשפחתית בינו לבין המפיק האגדי דיוויד או. סלזניק (1902-1965), שהיה בן־דוד של סבא שלו ובין גדולי "תור הזהב" של הוליווד. "דיוויד או. סלזניק וסבא שלי גדלו יחד, אבל שנאו זה את זה. בסופו של דבר, הם ניתקו קשר ולא דיברו זה עם זה למשך כל חייהם. שניהם מתו לפני שנולדתי, אבל בביתה של סבתא שלי היו הרבה ספרים על דיוויד או. סלזניק, והייתי קורא אותם כשביקרתי שם. כשהייתי רואה את שם המשפחה שלי מוקרן בפתיחת סרטים גדולים כמו 'קינג קונג' או 'חלף עם הרוח', הייתי מתמלא גאווה. מעניין אותי מה היה לדיוויד או. סלזניק לומר על הסרטים שאני עובד עליהם".
אולי זה לא מקרי שבחרת לצייר בשחור־לבן.
"נכון, תמיד אהבתי צילומים ישנים בשחור־לבן. אולי זה התחיל כשהייתי ילד וצפיתי בסרטי מפלצות ישנים בשחור־לבן כמו 'קינג קונג' או הגרסה האילמת של 'פנטום האופרה'. אני חושב שהצילומים הישנים בשחור־לבן משאירים הרבה יותר לדמיון של הצופים מאשר צילומי צבע. כמובן, אני לא הראשון שצייר בשחור־לבן. כריס ואן אלסברג (Van Allsburg) יצר בשנות ה־80 כמה ספרי ילדים חלוציים לילדים בשחור־לבן, ואפשר גם ללכת אחורה, להתחלה של ספרות הילדים במאה ה־17, אל הציורים בשחור־לבן ששולבו בספרים כמו "Orbis Pictus" ("העולם בתמונות") שפורסם בשנת 1658 בידי הבישוף יוהאנס עמוס קומניוס ונחשב לספר הראשון שנוצר במיוחד לילדים".
ממה אתה מתחיל ליצור, מהציורים או מהסיפור?
"הספר 'התגלית של הוגו קברה' התחיל מנובלה קצרה שכתבתי. רק כשהיה לי הסיפור כולו חזרתי אחורה והורדתי טקסט שיכולתי להביע באמצעות ציורים. הרעיון היה להשתמש במילים רק כשאי אפשר בלעדיהן. כל ביטוי של פעולה או של רגש שלא זקוקים לשפה מילולית, הפכו לציור או לסדרת ציורים שהדהדו את ההתרחשות שמעבר למילים, כמו בסרט קולנוע. אפילו השתמשתי באמצעים קולנועיים כמו התמקדות באובייקטים (zooming in), תנועה אופקית (panning) לאורך סצנה וקפיצה בין תמונות".
ספר ילדים עם אינדקס
סלזניק נשוי לדיוויד סרלין, פרופסור באוניברסיטה של קליפורניה, סן דייגו, והוא מתגורר לסירוגין בברוקלין שבניו יורק ובלה־הויה שבסן דייגו. שמו של סרלין מצוין לצידו של סלזניק ככותב משותף של "קוף תינוק בלש פרטי", על גבי שער הספר, אבל בראיון איתו מתעקש סלזניק שהספר לא נכתב על ידו, אלא רק על ידי סרלין, ושהוא עצמו הוסיף את האיורים בלבד. "סרלין, המחבר של הספר, הוא פרופסור לתקשורת שעד כה כתב רק מאמרים אקדמיים וספרים למבוגרים, והוא ניסה להבטיח שהן קוראים צעירים והן קוראים מבוגרים יותר יהיו מעורבים ומבודרים".
מתוך השאיפה לדבר בו־בזמן אל קוראים מבוגרים וילדים, סלזניק הצפין בציורים מעין חידות למבוגרים. הסיפור עצמו, שפונה לילדים, הוא קצרצר ומבוסס על תבנית קבועה שחוזרת על עצמה בכל פעם בלבוש קצת שונה: קוף תינוק מתבקש לפתור תעלומה - למצוא תכשיטים אבודים, פיצה, חללית או אף. קוף תינוק מחפש רמזים, אוכל חטיף, לובש מכנסיים (הציורים שלו מנסה להכניס את רגליו אל המכנסיים הם השיא הקומי של הספר), ומייד פותר את התעלומה. בזמן שהילדים שקועים בעלילת הנונסנס, המבוגרים יכולים להתפנות לחפש בציורים רפרנטים היסטוריים ותרבותיים שקשורים למקרה: למשל, כשהאבידה היא חללית, מופיעים בחדר ציור מתוך סרטו של ז'ורז' מֶלְיֶיס, "מסע אל הירח", ציור של גלילֵיאו גלילֵיי, ופסל של ג'ון פ' קנדי שפעל רבות לקידום פרויקט החלל האמריקני. עבור אותם קוראים מבוגרים הוסיף סרלין גם מעין אינדקס בסוף הספר, שכולל את "פתרון" החידות המצוירות האלה.
"ההקשרים התרבותיים האלה שטמנתי בציורים לא מיועדים רק למבוגרים", אומר סלזניק, "התקווה היא גם שהם יספקו לילדים הקדמה לדברים שהם יפגשו מאוחר יותר בחייהם. גם אם הם לא יזכרו היכן פגשו את הפורטרט של זמרת האופרה השחורה פורצת הדרך מריאן אנדרסון, אולי כשהם ילמדו עליה מאוחר יותר בחייהם, יהיה במוחם חלק תת־הכרתי שיגרום להם להרגיש קשורים יותר לסיפור, משום שלמעשה הם כבר ראו את פניה בעבר ושמעו את שמה".
אילו ספרים למבוגרים אתה קורא?
"בזמן האחרון, בעיקר בזמן הסגר, קראתי מחדש קלאסיקות כמו 'תקוות גדולות' של צ'רלס דיקנס, שהוא אחד הספרים האהובים עלי, ו'גטסבי הגדול' שהיה עדיין טרי ונהדר, עם כמה מקטעי הפרוזה היפה ביותר שנכתבה מאז ומעולם. קראתי גם ספר חדש יותר, The Overstory, שכתב ריצ'רד פאוארס, ספר נפלא על עצים ויחסיהם אל עצמם ואל אנשים, שנפתח באחת משורות הפתיחה הגדולות ביותר שאני מכיר: 'בהתחלה היה כלום. ואז היה הכל'. אני קורא גם רומנים גרפיים. כמה מהאהובים עלי היו "Clyde Fans" שכתב אמן נהדר בשם סת', ו־"My Favorite thing is Monsters" שכתב ואייר באיורים נפלאים אמיל פריס (Ferris), על ילדה שאהבתה למפלצות נשזרת סביב סיפורו של השכן שלה, ניצול שואה".
סלזניק מספר שבגלל הקורונה נכפה עליו נתק של שלושה חודשים מבן זוגו, כשהוא נאלץ להישאר בניו יורק בעוד שבן זוגו נותר בקליפורניה. "לא הצלחתי להתרכז בשום דבר. התחלתי לצייר אמנות מופשטת. עכשיו, כשאני שוב בסן דייגו ומאוחד מחדש עם דיוויד, חזרתי לעבוד על הפרויקטים הקודמים שלי, אבל כל דבר שאני עובד עליו מושפע מהשינויים שעוברים על העולם שאנחנו חיים בו. גם הסיפורים שהתחלתי לכתוב לפני המגיפה השתנו בעקבותיה. העולם שונה עכשיו, ולכן גם האמנות חייבת להשתנות".
בן הזוג דגמן בשביל הספר
סגנון הציור של סלזניק מושווה בדרך כלל לזה של הסופר והמאייר מוריס סנדק, מחבר "ארץ יצורי הפרא", שהוא מקור השפעה ברור שלו. שניהם גם קיבלו את מדליית קַלְדֶקוֹט, הפרס האמריקני היוקרתי ביותר לספרים מאוירים לילדים (סלזניק קיבל אותו ב־2008 על "התגלית של הוגו קַבְּרֶה"). אבל כילד, מתוודה סלזניק, הוא לא נמשך לספריו של סנדק, וקרא אותו רק כשהיה מבוגר ועבד בחנות לספרי ילדים.
"כשהייתי ילד, הספרים האהובים עלי היו "Fortunately" ו־"Thirteen" של רמי צ'רליפ (Remy Charlip), שחיבר ואייר ספרים ניסיוניים ומצחיקים שהיו מבוססים על אפקט ההפתעה שנוצר כאשר מעבירים את הדף ומגלים בצד השני משהו חדש ובלתי צפוי".
מה אתה מעדיף לצייר, מציאות או חלום?
"אני לא 'מצייר מהראש'. גם כשאני רואה לנגד עיניי דברים בבירור, אני לא תמיד יכול לאייר אותם טוב. לכן, אני עושה הרבה מחקר, ומצלם אנשים בכל מיני תנוחות, כדי לעזור לי לעשות את האיורים יותר ריאליסטיים, ולהתאים אותם למה שאני מדמיין בראשי.
"עבור 'קוף תינוק בלש פרטי' בניתי מיניאטורה של סוכנות בילוש, ופיסלתי 'קוף תינוק' מחימר ומתיל כדי שאוכל להתבונן בו מזוויות שונות ובתאורה שונה. ביקשתי גם מדיוויד לדגמן תנוחות בתור קוף תינוק לכמה מהסצנות. למעשה' דיוויד דגמן לכל האיורים שבהם קוף תינוק מנסה ללבוש את מכנסיו, כדי שאוכל לאייר אותם בצורה יותר ריאליסטית".
מילים וציורים - מה בא לך יותר בקלות?
"אני אוהב גם כתיבה וגם איור, ושניהם מאתגרים אותי באופן דומה. אני חושב בתמונות ואז מנסה לתאר במילים את מה שאני רואה. הרבה פעמים קשה לי להמציא נרטיב, אבל אני אוהב סיפור טוב ואוהב לחשוב איך הוא יתקדם. לאייר למדתי בבית ספר לאמנות, אבל כתיבה לא למדתי מעולם. אולי לכן, במובנים מסוימים, זה קצת יותר קשה לי".
יש דברים שאתה לא אוהב לצייר?
"כפות רגליים. זה מאוד קשה לי. לכן רבות מהדמויות שלי עומדות מאחורי קופסאות או מאחורי חפצים שמונחים על הרצפה. הרגליים של קוף תינוק היו קשות במיוחד לציור, בעיקר בגלל שלא יכולתי להציב אותו מאחורי חפצים. הייתי חייב לצייר אותן שוב ושוב".
