הרומן הרביעי של יניב איצקוביץ', "אף אחד לא עוזב את פאלוֹ אלטוֹ", הוא במובן מסוים מימוש של הבטחה: מי שסומן כבר מספרו הראשון, "דופק" (2007), כאחד הכוכבים־שבדרך של הספרות העכשווית, וספרו השלישי, "תיקון אחר חצות" זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית בארץ ובחו"ל, מתגלה כאן ככותב מיומן וכישרוני שמצליח להוליך את קוראיו לאורך 400 עמודים של מסיבת סיפורים סוחפת, כשהוא ממטיר עליהם קונפטי עליז של עלילות ועלילות משנה. אבל כמו במסיבות, עד שמגיעים לסוף הספר לא לגמרי בטוח אילו מההבטחות שהסתמנו בפתיחה מומשו ואילו לא, ונראה לרגע כאילו דווקא מה שמומש הוא צידו האחר של מה שהכזיב, או שהם בעצם אותו הדבר עצמו.
מה שמתעתע כל כך בכתיבתו של איצקוביץ' הוא שיכולתו המרשימה לדובב דמויות, סיפורים ומצבים, ולכתוב אותם בתוך שטף קולח ומלא הברקות - היא בעת ובעונה אחת מקור כוחו כמספר, וגם החולשה שלו. שכן השטף הזה לא מצליח להגיע אל המפל שלו; נוצר פער משונה בין התנופה של הלשון ושל אינספור הסיפורים הקטנים והמסקרנים ששזורים בה, לבין הדשדוש של כל הקומפוזיציה הזאת כמכלול.
הספר מורכב מארבעה חלקים, שהם למעשה ארבע נובלות נפרדות המחוברות יחד בקשרים רופפים של דמויות ועלילות. מי שבנובלה אחת היא דמות מרכזית, תגיח בנובלה אחרת כדמות משנית, במין נפנוף לשלום של מכרה ישנה, ולהפך: דמות שולית בנובלה אחת תקבל פתאום את רשות הדיבור בנובלה אחרת. המבנה הזה הוא שמצדיק את התפיסה של ארבעת החלקים - שכל אחד מהם מסופר מתוך פרספקטיבה של דמות אחרת - כמכלול אחד או כ"רומן", כפי שהוא מוצג על הכריכה האחורית, אלא שהחיבור הרופף בין ארבעת גפיו של הספר, המחוברים בחוטים דקים, אגביים, לא באמת תורם לו יותר מכמה השתקפויות והצטלבויות חביבות: הוא לא מצליח להרקיד את המריונטה הזאת.
החלק הראשון, המסופר מפי השוטרת איריס אברמוב, הוא הטוב ביותר מבין הארבעה - אולי בגלל הדמות המענטשית של אברמוב, החושפת בגלוי את פגמיה (הפרעות אכילה, התמכרות לגניבת מזכרות מזירות פשע). זו דמות שהיא מעין גרסה נשית של בלשים שפופים ושובי לב מסוגו של מיכאל אוחיון מאת בתיה גור. אבל דווקא משום שלחלק זה יש גיבורה מקסימה והרבה ממה שצריך כדי להפוך לסיפור מצוין, הוא דוגמה טובה למה שהשתבש בספר.
תחילת הבעיה היא במסגרת המאולצת של הסיפור: המונולוג של אברמוב הוא למעשה חלק מראיון עם פסיכולוגית שבוחנת את מסוגלותה ההורית, לאחר שהגרוש שלה התלונן שהיא הזניחה את משפחתה לטובת העבודה. אלא שזהו ראיון גזור: צד השאלות לא מובא, מובאות רק התשובות. הטכניקה הזאת מוסיפה לכתיבה דחיפוּת רבה - כי התשובות כאילו מניעות את עצמן - אבל גם מלאכותיות: לא רק משום שהתמונה חלקית, אלא גם בשל הבחירה המעט מופרכת כביכול של אברמוב לנצל את המעמד שבו היא אמורה להגן על המשמורת שלה כדי לספר על פרשייה מסתורית אחת מעבודתה, בנימוק שהיא זאת שגזלה את כל משאביה כאם וכרעיה.
כריכת הספר (כתר)
אותה פרשיית פשע מסתורית מסופרת מפי אברמוב על כל צבעיה, פרטיה ותפניותיה: במעבדת האנטומיה בטכניון, שבה שוכבות גופות רבות לטובת הכשרת הסטודנטים לרפואה, מתגלה לפתע גופה נוספת, "מיותרת", לא ממוספרת. השוטרת אברמוב נחושה לפתור את התעלומה, אף על פי שזוהי פרשיית פשע משונה, "הפוכה", שבה יש (אולי) קורבן, בעוד הפשע עצמו לא ידוע, וספק אם בכלל התבצע. אבל ברגע השיא, לאחר שאברמוב הציפה את התעלומות הרבות סביב הפרשייה, היא זונחת אותה.
החלק הראשון מותיר את עלילת הפשע, לאחר שנבנתה לתלפיות על שלל תעלומותיה, בלתי פתורה. כאילו לאותת שאחרי הכל, ולמרות שהיא תפסה עד כה את עיקר תשומת הלב, בכל זאת העניין אינו בה אלא בתהליך הנפשי שעוברת אברמוב. נטישת סיפור המתח בשיאו מצטיירת כחלק מעמדה עקרונית - שתלווה גם את המשך הספר - כאילו מוקד העניין לא צריך להיות סיפורי המתח והסנסציות, אלא היחסים שמתגלים במהלכם בין אב ובתו, אם ובנה, בעל ואישה, נכד וסב.
כביכול, מתחת לעלילות המסעירות של איצקוביץ' מתגלים הסיפורים האמיתיים, הפשעים והעבירות הקלות של היומיום. כפי שמסבירה אחת הדמויות, גם בסדרה כמו "חוק וסדר" יש אלמנט חתרני, שמתגלה דווקא בכך ש"הפשעים לא נפסקים והסדרה לא יורדת מהמסך כבר עשרות שנים, אולי כי את הפשעים האמיתיים החוק והסדר בכלל לא חוקרים".
אלא שהרעיון היפה הזה - ליצור היררכיה חדשה בין סיפורי המתח והסנסציה לדרמות של "החיים עצמם" - לא ממומש בספר זה בצורה משכנעת. הגם שעלילת הפשע המותחת נזנחת באומץ רב, הדרמה המשפחתית לא מצליחה למלא את מקומה והסיפור נקטע במהרה לטובת הסיפורים הבאים, שיעסקו בדמויות אחרות, זמנים אחרים. אמנם גם בסיפורים הבאים נפגוש מדי פעם את איריס אברמוב, אבל אלה יהיו רק פגישות חטופות, עם מי שכבר נהפכה - מנקודת המבט החדשה - לזרה. התחושה תהיה כאילו היא זנחה לא רק את משפחתה אלא גם אותנו.
הסיפורים הבאים יעברו לתעלומות חדשות, פצעים חדשים. הספר מתפרש על פני כשני עשורים (הסיפור הראשון מתרחש ב־1998, השני ב־2008, ושני האחרונים ב־2018) ועל פני דמויות מכל שדרות החברה הישראלית, כולל דתיים, מסורתיים וחילונים, ערבי, עובד זר, טייקון ונערים שברחו מהבית. אלא שהניסיון להקיף את חוויית החיים הישראלית על כל צורותיה - גם שם הספר, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (על שם העיר שבה שוכנת אוניברסיטת סטנפורד הנחשקת), מסמן על דרך ההיפוך את גבולות הגזרה, בספר שבו כולם שבים לישראל כנגד כל הסיכויים או נמנעים מלעזוב אותה - מותיר את החיים האלה מחוררים, חסרים, עם שאלה לא־פתורה על מהות הישראליות המסומנת כאן. √
אף אחד לא עוזב את פאלוֹ אלטוֹ / יניב איצקוביץ'
כתר, 405 עמ'
