הסופרת והעורכת רונית רוקאס מתייחסת לכתיבה שלה לילדים ברצינות תהומית. קולה השקט, הכמעט אגבי, יכול לבלבל בהתחלה, אבל כשהיא מתחילה לדבר על ספריה או על היחס המזלזל של הברנז'ה הספרותית לכתיבה לילדים, הטון עולה, נהיה פסקני. כמו שכבר אמרה בראיונות עבר, הכתיבה לילדים היא לא ברירת מחדל. בדומה לדמויות שהיא כותבת, שאותן היא מאפיינת כ"חובבות משחק ודמיון", אצלה הכתיבה משמשת הצלה. "אני מרגישה שההתקבלות של סופרים לילדים ונוער מאוד קשה ואיטית מבחינת קהל", היא אומרת בשיחה. "לא מעט פרופסורים מכובדים, שמבינים בספרות למבוגרים, מתייחסים לספרות לילדים באופן שהוא גועל נפש, כמשהו שכל אחד יכול לעשות. לעיתים גם מי שמבין בפרוזה למבוגרים חושב שהוא מבין בעולם הכתיבה לילדים - וזה לא נכון כמובן, זאת לא אותה ההתמחות".

"כשעזבתי את עיתון 'הארץ' לאחר 11 שנים שבהן שימשתי כותבת ומשכתבת, והגעתי לאוניברסיטת תל אביב כדי להשלים את התואר השני שלי, נתקלתי בתגובות מזעזעות, כולל ממרצה שאני מאוד אוהבת, שאמרה לי שאני מתעסקת בשטויות.
"קחי למשל את פרס היצירה לסופרים עבריים. לאורך 50 שנות קיומו, חוץ מתמי שם טוב, שהם סמיט ונורית זרחי, כמעט ולא היו סופרות לילדים שזכו בפרס הזה. דקלה קידר, בעלת קריירה בכתיבת ספרי ילדים ונוער, זכתה בפרס בשנה שעברה והתייחסו בעיקר לרומן שלה למבוגרים. זה מתסכל מאוד".
"קנאת סופרים טובה"
רוקאס מתגוררת במודיעין, נשואה ליואב, איש היי־טק וצלם עיתונות לשעבר, ואם ליהלי, בן 25, ולעלמה, בת 21. היא בוגרת אוניברסיטת תל אביב בתיאטרון ותואר שני בספרות כללית. רוקאס היא מתרגמת, עורכת והבעלים של הוצאת הספרים "כנפיים", הוצאה שותפה של "כתר".
בין הספרים שראו אור תחת ידיה: רבי המכר "האריה שבפנים", "קווין הקואלה" ו"שני סנאים ואצטרובל" של רייצ'ל ברייט והמאייר ג'ים פילד, סדרת "פיקסי בהסוואה" של אילסה ווילד ושני הכרכים של "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" של אלנה פאווילו ופרנצ'סקה קוואלו. רוקאס גאה בצוות העובדות המצומצם שלה ("זאת הוצאה קטנה, נוח ונעים לי יותר עם נשים") ומנסה לשלב בין האמנותי למסחרי.
"אנחנו מוציאים יותר ספרי ילדים וספרי ראשית קריאה, ופחות ספרי נוער בוגר", היא מרחיבה. "קשה לי למצוא ספר נוער שאני באמת אוהבת, זו סוגה בעייתית ברובה, לפחות מבחינה ספרותית. אבל עוד לא התייאשתי.
"אני חושבת שהרגע שבו אני מרגישה שאני רוצה להוציא ספר לאור הוא רגע רגשי כמעט. הרגע שבו אני מרגישה שספר כזה הייתי רוצה לכתוב, ספר שאני מרגישה אליו כמעט קנאת סופרים, קנאה מהסוג הטוב - כי הנה אני יכולה להוציא אותו כאן לאור. אל הפן הרגשי מצטרפים תמיד שיקולים נוספים - מסחריים וספרותיים, פעם הפן המסחרי חזק יותר ופעם הרבה פחות".
מה צורם לך כעורכת בעולם ספרות הילדים הישראלי?
"ההתמקדות הכמעט בלעדית בספרות קלאסית. אין עוד תחום בספרות שבו יש פתיחות כה מועטה אל ספרות עכשווית. חברה שלי אומרת שזה 'כי אף אחד לא כותב כמו לאה גולדברג היום'. ואני אומרת: 'נכון! כבר לא כותבים כמוה כי הספרות השתנתה והתרבות השתנתה ותפיסת הילד השתנתה. אני אוהבת את לאה גולדברג מאוד, אבל כמו"לית אין לי מה לעשות עם חיקויים שלה, עם ספרות שמושפעת רק ממנה ומאנשי הדור שלה".
רוקאס מתייחסת גם לזהירות הרבה של הוצאות הספרים בבחירה מה להוציא לאור, זהירות שהיא שותפה לה, היא מבקשת להבהיר. "אני לא רואה בספרות הילדים הישראלית יותר מדי ספרים שרק רוצים לקרוץ לקהל. אולי כי צריך להבחין בין ספרים שיוצאים בהוצאות הממוסדות לבין ספרים שיוצאים בהוצאה עצמית. ההוצאות הגדולות מוציאות היום ספרים במימון המחברים, אבל אין לי מידע מה מבין הספרים שאני רואה הם אכן כאלה, אז אני יכולה להתייחס רק אל מה שרואה אור ומופץ בחנויות, וכאן כאמור הבעיה היא לא קריצה אל הקהל, אלא זהירות גדולה.
"הקהל חושד היום בספרות ישראלית, למבוגרים ולילדים כאחד - אז יש זהירות בבחירה מצד ההוצאות. שום דבר ניסיוני יותר מדי, שום דבר חריג יותר מדי, ובעיקר שהכל יהיה ברור ומפורש, מהסוג הרגשי־החברתי־החינוכי. אולי הבעיה היא שעד היום קשה לרובנו להתייחס לספרות ילדים כאל יצירת אמנות של ממש".
המסע הוא היעד
"מי יבוא אִתי?" הוא ספרה החמישי. קדמו לו "בדרך של גליה", "החוקים הסודיים של אביגיל", זוכה פרס ע"ש דבורה עומר לספר נוער ב־2015, "הנסיכה זוהרה" ו"לא קל להיות גיבור על", זוכה פרס רמת גן לספרות ב־2016. במרכז הספר החדש ניצבת גורת דובים לבנה וסקרנית שנאלצת להיפרד מדי יום מחבורת ילדים שמבקרת בגן החיות שהיא גרה בו. הם רצים בחדווה לשאר עיסוקיהם והיא נשארת בגן, תוהה מה יש מאחורי חומת הגן. הדובון שחולק עימה מרבד עלים ואבנים מעדיף לישון מאשר להצטרף איתה למסע. "מחר אני אבוא", הוא מבטיח, ועוד יום חולף ללא מעש. דובונת נחושה למצוא פרטנר אחר לטיול אל הלא נודע, היא עוזבת בכעס את המערה אך פילון מעדיף להמשיך ולשחק, הזברות עסוקות באכילה, והנמרים בכלל לא מטריחים את עצמם ומשיבים לה בנענוע זנב שלילי. האם דובונת תשכיל להבחין בשותפה שמוכנה לשבור את השגרה ולברוח איתה מהגן? האם החברות החדשה תפחית את הכמיהה לברוח מהגן?
גם ב"הנסיכה זוהרה" וגם בספר החדש אפשר לחוש באווירת חלום אגדתית. יש שילוב בין המציאות המקומית, הישראלית, שמתערבבת עם תפאורה פנטסטית. זה משהו שכיוונת אליו?
"אני מרגישה שיותר מהפן הפנטסטי, בספרים שלי יש התמקדות חזקה מאוד - במיוחד ב'לא קל להיות גיבור על' - במשחק ובדמיון, שני אלמנטים מאוד מרכזיים בעולם של ילדים. כשאני כותבת אני לא חושבת על מסר או על השראה; אני נכנסת לעולם ולא הכל מודע, הוא מתקדם ומתרחש מתוך החוקיות שלו. כשיצא הספר הראשון שלי, 'בדרך של גליה', רואיינתי ב'הארץ' ועד היום אני זוכרת שאמרתי למראיין שהמשחק והדמיון הם בעצם סוג של הצלה".
הצלה ממה?
"אצל ילדים יש ממשות בעולם הדמיון. בחלק מהספרים שלי קיימת מצוקה, ודרך המשחק יש הקלה, יש פתרון. להפוך את המצוקה למשהו ויזואלי ממשי זה משהו שספרות ילדים טובה עושה הרבה. יש משהו במשחק ובדמיון שמעניק מפלט. ב'גיבור על' זה בלט כי הילד סבל מבדידות, ובאמצעות הדמיון הוא שיפר את המציאות".
אין בספר החדש סוף טוב קלאסי, והקוראים לא יודעים אם דובונת מגיעה ליעד. הדרך עצמה הופכת להיות היעד. בכלל, יש לך נטייה לכתוב על גיבורות עצמאיות, שמורדות בתכתיבים.
"בחרתי לא לסגור את הספר הרמטית ועדיין לתת תקווה. לכן בסופו, בנפרד מהכפולה האחרונה, המאיירת אפרת דהאן הוסיפה על רקע לבן את האופציה שעוד חיות מצטרפות לדובונת. רציתי להעביר שמה שחשוב הוא מציאת חברה שרוצה בדיוק כמוך את 'המעבר', שהיא סקרנית כמוך לנסות משהו אחר. הן יגיעו לחומה מתישהו כנראה, זה פחות משמעותי, יותר מהותי עם מי".