כמו ספרו הראשון של אמיר זיו, "ארבעה אבות", ספר שזיכה אותו בפרס ברנר ונכנס ל"רשימה הקצרה" של פרס ספיר, גם ספרו השני, "חמצן", חוזר לעסוק בגבריות פצועה, אבהות פגומה. אין כאן גבריות אחת. זיו מתאר גבריות מגוונת, שנמצאת בתהליכי השתנות דינמיים. שלושת הגברים העומדים במרכז הספר, בני שלושה דורות - נכד, אב וסב - מגלמים את השינויים העוברים על מודל הגבריות מאז דור הנפילים הכוחניים, אלה שאוהבים לספר איך הם בנו את המדינה "בעשר אצבעות" וכעת מתקשים למצוא את מקומם תחת הנורמות המתחדשות.
לכן באותה מידה שזהו ספר על גבריות, זה ספר שעוסק במאבק דורי, בין הדור שמצהיר "הקמנו לכם פה מדינה", ומתלונן על "הצעירים של היום" ש"לא יודעים מה זה לעבוד קשה", ובין הדורות הצעירים יותר שמתנערים מהדורסנות של קודמיהם, אבל עדיין לא לגמרי מסוגלים להעמיד מודלים אלטרנטיביים של גבריות, ובסופו של דבר נקלעים למסלולים דומים; גם הם, הגברים החדשים, לא מצליחים להתנער לגמרי מהאגרסיביות.
בשונה מהרבה מודלים גבריים אחרים בספרות הישראלית, ב"חמצן" הגבריוּת לא נשענת על החניכה הצבאית אלא על הכסף. הסב, שלמה ידיד, התחיל את דרכו ממחרטה קטנה לעיבוד מתכת וכעת הוא חולש על אימפריה אדירה שהפכה אותו לאחד מעשירי הארץ. הכוחניות היא המאפיין המרכזי שלו, והיא משורטטת כאן בהפלגות מוגזמות: כולם חווים מנחת זרועו, את כולם הוא דורס. המוטו שלו ושל שותפו, בן־דורו, הוא: "מי שמנומס, המקום שלו נתפס; מי שממרפק, לעולם לא יידפק". זוהי נקודת המוצא הרעיונית של הספר, וזהו הטיפוס הגברי שמתוכו וכנגדו ייגזרו בהמשך המודלים הגבריים העדכניים יותר, של חתנו (בעלה לשעבר של בתו) ושל נכדו, שכבר לא שואפים לשליטה פטריארכלית רחבה כזאת.
כנגד אמונתו של הסב ש"כסף זה חופש", ושעושרו פותח בפני בני משפחתו שפע של אפשרויות, בעיניהם העושר משעבד אותם, ממלכד אותם ובאופן אירוני חוסם אותם מלהגשים את עצמם.
שלושת הגברים במשפחה - הסב, האב והנכד - בונים את גבריותם סביב הדימוי החוזר של המחנק, ומכאן גם שם הספר. תחושת המחנק מפעילה אותם, נותנת להם את הכוח לקום ולעשות מעשה, לפרוץ גבולות. הם משוועים לחמצן, שהוא, או הכמיהה אליו, ממלאים אותם בכוח האלים שעושה את הגבר לגבר. אותו המחנק הוא שגורם לאב לפרק את משפחתו לטובת אהובה צעירה; הוא שמכניס כוחות מחודשים בסב הטייקון כשהוא נחקר במשטרה; והוא שגורם לנכד, עוד לא בן 16, להעז יותר במשחק התפקידים עם הנערה שהוא מאוהב בה. אמנם שלא כמו האב והסב, הנער כבר פחות מפחד מתחושת המחנק, אולי אפילו מחפש אותה, אבל בסופו של דבר גם הוא פועל, כמוהם, באותן דרכים כוחניות, גם הוא משווע לאותו "חמצן".
משחק התפקידים בין הנער והנערה שהוא אוהב פותח את הספר. השניים, מתנדבים במד"א, נסגרים בתוך אמבולנס ריק ומתנשקים מבעד למסיכות בד שהם עוטים על עצמם (אלה הימים שלפני המגיפה, אבל אפשר להניח שסצנות דומות עוד נפגוש הרבה בעתיד הקרוב). זיו מתאר את היחסים הבוסריים האלה בתיאורים יפים וסמיכים, אבל החלק הזה הוא גם האיטי ביותר בספר, והצבתו בפתיחה מעכבת את התגלגלות הדרמה שנרמזת בינתיים ברמזים דקים בלבד. העיכוב הזה נגרם גם בגלל המבנה ה"הפוך" של הספר: הוא מתחיל מהסוף, מפרק 10, ומתקדם אחורנית בזמן, אל פרק 1, כך שרק בחציו השני של הספר מתחיל להתברר למה גיבוריו היו נסערים כל כך בחלקים הראשונים שלו.
כל אחד מהפרקים מפגיש בין גברים ונשים, שכמעט תמיד מופיעים כאן זוגות־זוגות, במבנה שמזכיר מקצה של ריקודים סלוניים: הגברים והנשים מנהלים דיאלוג מתוח, ונעים במעגלים סביב עצמם. יש הרגשה כאילו הם כבולים זה לזה, כאילו הם רק מייחלים להשתחרר אחד מהשני, והמבנה הזוגי גם מטעין את תשוקת השחרור הזאת בהקשר מגדרי ברור: אלה הגברים שגרמו לדברים להיות כפי שהם, אבל הם גם אלה שהכי נחנקים בסופו של דבר.
ככה יוצא שהצד הנשי במקצה הריקודים הזה מעט מוזנח בהשוואה לגברים. גם בפרקים שבהם הן מקבלות "זמן במה" כמעט שווה לזה של הגברים, הן לא מצליחות להתגבש לדמויות מעניינות בפני עצמן, ונותרות בגדר כלי קיבול או שיקוף של הגברים, שעסוקים בעיקר ביחסים עם גברים אחרים: דרך דמותה של הנערה הבלתי מושגת אנחנו מתוודעים למיניותו המהוססת של הנכד, לעומת היצריות המוחצנת של אביו וסבו; דרך בתו השפופה של הטייקון מוארת דורסנותו כלפיה וכלפי בעלה לשעבר; ודרך חוקרת המשטרה המתוחכמת מתגלים הבוז שרוחש הסב כלפי כל האחרים (וכלפיה), כמו גם רוח הקרב ההרסנית שלו.
אין בעיה עקרונית בכך שהדמויות המעניינות בספר הן גברים, או שזיו מתעניין בעיקר ביחסי הכוח האדיפליים בין גברים סטרייטים, ומותיר את הנשים בשוליים: ספרים לא מחויבים לשמור על עקרונות של ייצוג הולם. להפך, הנטייה בחלקים מהספרות הישראלית להקיף את כל מגזרי החברה מייצרת הרבה פעמים דמויות שטחיות ומלאכותיות.
אבל מאחר שהספר בנוי על מפגשים טעונים בין זוגות של גברים ונשים, החיוורון של הצד הנשי גורם למפגשים לאבד משהו מהכוח שלהם. אף על פי שמוקד העניין שלו הוא גברים וגבריות, הכתיבה של זיו היא בשיאה בחלקים שבהם הוא מצליח להציב מול הגיבורים המיוסרים שלו דמויות נשיות בעלות נוכחות (ולוּ מישהי כמו החוקרת, ששואבת את עיקר כוחה מהמוסד שהיא מייצגת) - ואז המפגשים הטעונים חושפים את פוטנציאל ההתלקחות שיש בהם, והסיפור מקבל את מרחב הנשימה הדרוש לו.
חמצן / אמיר זיו, עם עובד, 254 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
