לפני שמונה שנים איבדה כינרת רובינשטיין את אחיה, אריאל, שהתאבד, ומאז היתה רואה אותו ברחוב בכל מיני אנשים אחרים. "כל מי שהיה קצת דומה לו, בחיוך, בתסרוקת, היה נדמה לי שזה הוא. זה היה כאילו סירוב של החושים להבין שהוא לא נמצא עוד בעולם", היא מספרת על המציאות שהולידה את ספרה השלישי, "העובר והשב", שבמרכזו גיבור בשם נמרוד המזכיר מאוד את האח: "מלח הארץ" מוכשר ומבטיח, שתקרית אמון בצבא משבשת את חייו ומדרדרת אותו במדרון אל משבר נפשי קשה.
הכתיבה של דמות אחיה לתוך הרומן נהפכה לחלק מתהליכי האבל של רובינשטיין בעקבות מותו. "זה היה כאילו אחי לא איננו, כאילו הוא ממשיך להתקיים במציאות מקבילה, למרות שאני לא יכולה לראות אותו. מפה התחיל הספר, מניסיון לפלס לו מקום בעולם, לחשוב איך הוא היה מרגיש, מה הוא היה אומר – הוא היה אדם מאוד מקורי עם חוש הומור יוצא דופן – איך הוא היה מתנהג במציאות שיצרתי עבורו".
רובינשטיין אינה מובילה את הגיבור הבדיוני שלה לאותו סוף כמו אחיה, ויוצרת עבורו מציאות שונה בתכלית. מנקודת הפתיחה של הדיכאון-אחרי-צבא, הטבוע בחותם החיים הישראליים, מגיע הגיבור אל קהילה טבעונית אקולוגית מבודדת אי-שם באי נידח באוקיינוס האטלנטי. האי המרוחק מושך אליו אנשים מיואשים מכל העולם, "כאלה שרוצים ללחוץ Delete על החיים שלהם", כותבת רובינשטיין, אבל דווקא בקהילה הזאת נפתחת בפני הגיבור שלה הזדמנות להתחיל בחיים חדשים.
למה הובלת את הגיבור שלך אל האי הטבעוני המדומיין הזה?
"רציתי למצוא לו מקום בעולם, לברוא לו מציאות שבה הוא כן יוכל להתקיים. זו קהילה של אנשים שברחו מאורח החיים הקפיטליסטי המערבי, ולקחו את הטבעונות צעד אחד קדימה. העסיקה אותי בשנים האחרונות המחשבה מה יקרה בעולם עוד כמה שנים, כשמשבר האקלים יהיה חמור כל כך עד שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו. הרבה סופרים אמריקנים כמו ג'ונתן ספרן פויר וג'ונתן פראנזן עוסקים בזה, אבל הספר שלי מטפל במשבר הצפוי מנקודת מבט קצת שונה. רציתי לבדוק איך הוא ישנה את היחסים בין הפרט לחברה. האם יהיו מלחמות בין אוכלי בשר ומתנגדי בשר? איך אנחנו הולכים להתייחס למי שלא ירצו לקבל על עצמם את התרבות הטבעונית, שירצו להמשיך להיות חלק מתרבות הצריכה?"
הספר ביקורתי כלפי התנועה הטבעונית?
"בשנים שבהן כתבתי את הספר קראתי הרבה ספרים שקשורים לטבעונות וצמחונות, וניסיתי בעצמי להיות טבעונית – ללא הצלחה לצערי. אז אני לא נגד טבעונות או חיים אקולוגיים, רק רציתי לדמיין את החברה שנחיה בה עוד כמה שנים, ולשאול איך הולכים להיראות החיים בקהילה טבעונית, ואם נהפוך להיות חסרי סובלנות למי שלא מיישרים קו".
צמצום האובדן
רובינשטיין חיה בירושלים עם בעלה ושלושת ילדיה, ומלמדת כתיבה. לאחר שלמדה בקאמרה אובסקורה, אצל הסופר יצחק בן-נר שהיה עבורה דמות חונכת בתחילת הדרך, המשיכה ללימודי תואר ראשון ושני בספרות באוניברסיטה העברית, ובנוסף עבדה במשך שנים בעיתונות (בין היתר ערכה את "פי האתון", עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה).
גם בספריה הקודמים, היא אומרת, יש עיסוק בשאלות דומות על המפגש ההרסני לעתים של הפרט עם החברה, במיוחד בספר הראשון שלה, "תיבת נוח", שעסק ביחס המקטין לעיתים שזוכים לו קשישים בחברה הישראלית. "אני חושבת שתמיד בספרים שלי יהיה עיסוק ביחס שלנו לאוכלוסיות חלשות, ובקושי של הפרט למצוא את מקומו בחברה. הסופרים שאני אוהבת במיוחד – יעקב שבתאי, רונית מטלון, דויד גרוסמן – כולם מצליחים בעיניי לחבר בין הסיפור של היחיד לבין תהליכים כלליים יותר בחברה הישראלית, בעיקר תהליכי התפוררות שלה".
הגיבור שלך מנסה דווקא ללכת בכיוון ההפוך, ולפתור את המצוקה האישית שלו באמצעות הצטרפות לקולקטיב.
"אני רואה את 'העובר והשב' כספר מסע, וכמו שקורה בדרך כלל בספרי מסע, הוא מתאר אדם שיוצא לחיפוש בעקבות משבר פנימי ופוגש זולת שמפגיש אותו עם עצמו. הגיבור שלי פוגש קהילה שמפגישה אותו עם בבואה של החברה הישראלית, ודרכה הוא חוזר ופוגש את עצמו. החברה הטבעונית שתיארתי בספר היא תובענית ויש לה סט ערכים נוקשה, ובמובן הזה היא שיקוף של החברה הישראלית שגם היא חברה תובענית בעלת ציפיות נוקשות, ולא מקבלת בברכה סטיות מהתלם. הגיבור שלי לא מצליח לעמוד בציפיות – לא של החברה הישראלית והצבא ולא של הקהילה הטבעונית הנוקשה – ואני מנסה לבחון בספר מה זה עושה לו".
אז את מקבילה בין ישראל לאי הקטן והפנאטי?
"אנחנו לא אי קטן ופנאטי. אבל אנחנו צריכים להתבונן בעצמנו ולבחון עד כמה אנחנו סובלניים, עד כמה אנחנו מסוגלים להכיל את מי ששונים מאיתנו. הגיבור שלי הוא אנטי-גיבור. הוא לא נפצע במלחמה ואפילו לא נפגע מהלם קרב. הייתה לו בצבא תקרית אמון, ומשם התפתח שבר עמוק והוא התחיל לסבול מאפיזודות של חרדות ודיכאונות. הוא לא הלום-הקרב הרגיל, שגם אותם קשה לנו לקבל".
היה ממד תרפויטי בכתיבה של "סוף חלופי"?
"הכתיבה שלי לא תרפויטית. אני רואה את עצמי כסופרת, וסופר כותב על הסביבה הקרובה שלו ועל האקלים הנפשי שלו. כמובן שהכתיבה עזרה לי להתמודד עם האובדן, אבל זאת לא היתה המטרה. אני כותבת כל החיים, אז כתבתי גם את המשבר הזה. אבל אין ספק שהכתיבה עזרה לי להתמודד עם הפרידה. פול אוסטר אמר שספר הוא 'תמונה של בדידות': אדם יושב עם עצמו בחדרו, ואדם אחר קורא את הספר, מציץ אל תוך תמונת הבדידות הזאת. אבל אני לא הייתי לגמרי בודדה בכתיבת הספר הזה, אחי היה אתי בכתיבה. הרגשתי שדרך הכתיבה אני מחזיקה אותו".
למרות שבסופו של דבר נתת לדמות האמיתית שלו להיבלע בתוך דמות מדומיינת לגמרי ובתוך מציאות מדומיינת לגמרי.
"לאובדן יש נטייה להשתלט על הכול, למחוץ הכול. ברגע שמתחילים לשחרר, מתחילים לחוות תהליכים של פרידה, הזיכרונות מתפוגגים. יש בספר כמה מעגלים של פרידות. במהלך הכתיבה הרגשתי כאילו האובדן שלי נמצא בתהליך של צמצום, ואני משילה ממנו עוד ועוד מעגלים. זה איפשר לי להרפות מההתאבלות ולשחק עם הדמות של נמרוד. זה אחד המובנים של שם הספר, 'עובר ושוב': הוא מסמן בעיניי את הצורך לשחזר את התנועה בעקבות האובדן, דווקא מתוך המקומות האלה בנפש שאליהם אנחנו אומרים, 'לשם אני לא מגיע'". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
