פנטזיה ושמה סיפור

הספרים של אלנה פרנטה, בעיקר מאז ארבעת ספרי "הרומנים הנפוליטנים" (להבדיל מהספרים המוקדמים והאקספרימנטליים יותר כמו "ימי הנטישה" ו"אהבה מטרידה"), הם ארוע חריג בשמי הספרות, אפשר לומר: עב"מ ספרותי. ולא, או לא רק, בגלל ההצלחה הגלובלית המטאורית שלה, או בגלל הפסבדונים שאימצה, שמאפשר לה לשמור באדיקות - גם אחרי שככל הנראה נחשפה זהותה האמיתית - על הפרדה בין חייה ה"פרטיים" לכתיבתה, בעידן שבו ה"פרסונה" של הסופרים מתמזגת כמעט לחלוטין עם הספרים שהם כותבים. החריגות שלהם נובעת קודם כל מהיכולת הנועזת שלה להעמיד על רגליו עולם ספרותי שבחוויותיו, בערכיו, בשאיפותיו ובשימושיו הלשוניים במידה רבה כבר חלף מן העולם. 

כמו ב"רומנים הנפוליטיניים", גם ב"חיי השקר של המבוגרים" פרנטה כותבת סיפור חניכה (בּילדוּנגְסְרומן) שהוא גם סיפור חניכה של אמן (קינסְטְלרומן), של נערה רגישה ותאבת־ידע בנאפולי, וכמו שם גם כאן הסיפור הזה חושף הרבה פגיעוּת וכאב. אמנם התמות של החניכה מעט שונות: אם שם הסיפור נכרך בעיקר סביב הפשע הראשוני של מניעת השכלה מילדה חכמה ועתירת פוטנציאל, הפעם סיפור החניכה סובב בעיקר את ההתוודעות המייסרת של המספרת, בהיותה נערה, אל השקרים הקטנים והגדולים שכרוכים בחיי המין של המבוגרים (ובראש ובראשונה הוריה, שעוברים - כפי שמסגיר כבר המשפט הראשון בספר - פרידה מייסרת). 

אבל בדומה ל"רומנים הנפוליטנים", גם כאן כניסתה של הילדה־נערה - עוד לא בת 13 בתחילת הספר - לעולם התשוקות של המבוגרים, שהוסתר ממנה עד כה, כרוכה בהרבה גילויים מכאיבים והתנסויות מסוכנות, ובין השאר במה שאפשר היה להבין כהטרדות מיניות, דעות קדומות ויחסי כוח מקוממים בין גברים ונשים, עניים ועשירים, משכילים ולא־משכילים. אלא שפרנטה כותבת את סיפור החניכה הזה, כמו את קודמו, מתוך סירוב לצורות הייצוג המקובלות של הטראומתי - וכאן אין הכוונה רק לכך שהפרספקטיבה של הגיבורות שלה עושה כל שביכולתו להימנע מקורבניוּת שמאפיינת הרבה גיבורות אחרות בספרות העכשווית שעוברות חוויות דומות, אלא בראש ובראשונה ללשון ולדרכי הארגון של הטקסט. 

במלים אחרות, הכתיבה של פרנטה אינה נענית לשיח הספרותי והפרה־ספרותי על הטראומה, התופס אותה כפצע (טראומה ביוונית) בלתי ניתן לתמלול, ש"מחוֹרר" את הנרטיב, מפריע לו, מסכל את יכולתו לשמור על קוהרנטיות או על עלילה לינארית, ומחולל בו אינספור "פגמים" ו"הפרעות", שעשויות לבוא לידי ביטוי בעודפויות פטפטניות, בסטיות מהעלילה, בחזרות מעגליות או בשתיקות רועמות. הרבה מהיצירות הגדולות באירופה מאז מלחמת העולם השנייה יכולות להיקרא מתוך השיח הזה - כלומר, כחלק מניסיון להעביר אל המלים את הטראומתי, את הכאב שחורג מעדות, באמצעים פואטיים שחורגים מהנרטיב הרציף והמאורגן. משתייכים לכאן למשל סופרים כמו תומס ברנהרד, אלפרידה ילינק, ז'ורז' פֶּרֶק, מרגריט דיראס, אלן רוב־גרייה, נטלי סארוט, וו. ג. זבאלד, נטליה גינצבורג, לצד מי שפיתחו את השיח הזה גם מהבחינה התיאורטית כמו ז'אק דרידה ומוריס בלאנשו. 

אבל בעוד אלה ורבים אחרים כתבו את הטראומתי כמה שפוגם באופן הכרחי בזרימה החלקה של הסיפור או מביא למערבולות ופיתולים טקסטואליים שמהדהדים את הסימפטומים הטראומטיים - את החזרות הכפייתיות, ההתחמקויות והחסימות של הסובייקט הלוּם־הכאב - אצל פרנטה החוויות הכואבות הן חלק בלתי נפרד מהמארג של הטקסט והגיבורה מתבוננת בהן ללא איגופים והתחמקויות (או לפחות מנסה). אדרבה, פרנטה מתעקשת למצוא דווקא באותן חוויות כואבות חוט סיפורי ואפילו ממד של התקדמות, שמאפשרים לגיבורה שלה ללמוד את עצמה ולסגל לעצמה תפיסות אסתטיות ומוסריות (מה וולגארי בעיניה, מה מעודן, ולמה). 

החבר הגאון

הפרויקט השאפתני הזה מתגלה כבר מתוך הפסקה הראשונה של "חיי השקר של המבוגרים", כשהמספרת המבוגרת מעירה, מעבר לכתפה של הגיבורה הצעירה שלה, כי הספר הוא ניסיון להעניק לעצמה את סיפור נעוריה, בעוד היא מכירה בכך שלמעשה הדברים שהיא שואפת לתאר עוד לא הגיעו להשלמה, והם "רק פקעת שאף אחד, אפילו לא מי שברגע זה כותבת, אינו יודע אם היא מכילה את החוט הנכון של סיפור, או שהיא רק כאב סבוך, בלי גאולה". מהבחינה הזאת, לנוכח השאיפה למצוא - או להמציא - "חוט נכון של סיפור" בתוך פקעת של "כאב סבוך, בלי גאולה", אפשר לקרוא את הספר הזה, וגם את ה"רומנים הנפולטינים" שקדמו לו, כפנטזיה: כניסיון להחזיר לעולם איזו תכונה סיפורית שאבדה לו, כאילו אפשר בכלל לגלגל לאחור את פקעת הכאבים הזאת לכדי "חוט נכון" בעל תכלית ופשר. 

המהלך הזה של מציאת תכלית ופשר הוא תובעני במיוחד בהתחשב בחומרים הנחותים־לכאורה שפרנטה בוחרת לספרי החניכה שלה. היא בוחרת בעולמות תוכן "טלנובליים", כאלה שמאז סוף המאה ה־19 נוטים סופרים רציניים להתרחק מהם: עלילות נפתלות של אהבות, בגידות, תשוקות, סודות ותככים, ובעיקר בין נשים לבין עצמן. יש לחומרים האלה כמובן ממד מגדרי ברור, ולא בכדי ב"חיי השקר של המבוגרים", מבין שני הוריה המשכילים של הגיבורה - שניהם מורים - האב הוא שכותב בזמנו הפנוי מסות פוליטיות ומתווכח עם חבריו על קומוניזם, ולעומתו האם, בזמנה הפנוי, עושה הגהות לרומנים רומנטיים. והבת? היא שוללת את שתי הדרכים, וסוללת לה דרך עצמאית, ייחודית, שתהיה בעת ובעונה אחת רומן רומנטי ומסה אינטלקטואלית. 

עולמות התוכן ה"טלנובליים" האלה והקצב הסוחף של העלילה מחשידים את פרנטה לפעמים כפופוליסטית או מְרַצָּה מדי, אבל זו לא כתיבה של "page turner": מה שמניע את הקריאה הוא לא השאלה "מה יקרה", אם הנערה־הגיבורה תשכב עם בחור זה או אחר, אם וכיצד היא תבגוד בחבריה או בעצמה. מה שמניע את הקריאה קשור יותר לאופן שבו מתבוננת המספרת באירועים, גם הכואבים והמביכים ביותר, ומצליחה להעניק להם משמעות ולהתיך אותם אל פרויקט החניכה שלה. בסופו של דבר, וזה אולי הממד הפנטסטי ביותר בספריה, פרנטה כותבת ספרות שמאמינה ביכולתו של האדם להמציא את עצמו כעקביוּת אחת, בתוך הכאוס של חייו, ובשאיפה הזאת היא קרובה יותר לג'יין אוסטן והאחיות ברונטה מאשר לאלזה מורנטה ("אלה תולדות"): היא מצליחה להעמיד את הדמויות שלה כך שאפשר יהיה לדמיין אותן כישויות רציפות, מתפתחות, על פני כל התהפוכות והאי־הגיון שמאפיינים את חייהן. 

לכן מה שעומד במרכז הספר הזה, ועמד גם במרכז ה"רומנים הנפוליטנים", הוא לא הסערות העלילתיות אלא דווקא החיפוש אחרי מפתח רעיוני או אתי שיאפשר לגיבורה לנכס לעצמה את חייה, על כל האי־ודאות, השרירותיות והתפניות החדות שהם מזמנים לה. ב"חיי השקר של המבוגרים", אחד המכשירים המרכזיים שפרנטה מעניקה לגיבורה שלה הוא תחושה של אחריוּת ואפילו אשמה. אשר על כן, אחת הדמויות בספר, גאון מבריק ומקורי בשם רוברטו (בספר הזה, במין טוויסט על "החברה הגאונה", יש שני גאונים, כמעט מנוגדים באופיים, גבר ואישה), מתעניין בשאלה הפילוסופית־תיאולוגית של נקיפות מצפון, ומגדיר אותן כ"אִימון בדקירת המצפון, כאילו עוברים בו במחט וחוט, כמו בבד שרוצים לעשות ממנו בגד". 

נקיפות המצפון הן בספר הזה נקודת פתיחה שמאפשרת לנפש הצעירה "לתפור את עצמה" מתוך קרעיה, ופרנטה מתארת את התהליך המתמשך הזה - שהרי כפי שהיא מצהירה בפתיחה הוא לא נשלם עבורה גם בתור מספרת מבוגרת - כתהליך מלא כאב; אבל להבדיל מכאב טראומטי, שמביא לפירוק, חסימה או הצפה של האפשרות לספר סיפור דבור על אופניו, הכאב הזה דווקא מאפשר לפרנטה לבנות סיפור התבגרות לינארי ועתיר תובנות שנראה כאילו אין בו דבר שחומק מהמבט, אין בו דבר שלא יוכל למצוא אפיק ביטוי נכון. ככזה, כאב ייסורי המצפון, להבדיל מהכאב הטראומטי, עומד לא רק ביסוד דמותה של גיבורת "חיי השקר של המבוגרים", אלא משליך על עצם שאיפתה של פרנטה להעמיד בסיפורי החניכה שלה מה שנקרא בעיניים עכשוויות כפנטזיה על האפשרות לספר סיפור: עולם שקורא תיגר על כוחו המצמית והמשתק של הכאב ומנסה לייצר ממנו ודרכו דווקא מלאוּת סיפורית פקוחת־עיניים. 

אלנה פרנטה / חיי השקר של המבוגרים, מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה, 314 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו