לפני יותר מ־30 שנה, כשוונסה ספרינגורה - היום מו"לית של הוצאת הספרים הצרפתית ז'וליאר - היתה בת 14, היה לה "קשר אסור" עם הסופר גבריאל מצנף, שהיה אז בן 50. הוא היה אז סופר מפורסם ונערץ עד מאוד בצרפת, חברו של נשיא צרפת פרנסואה מיטראן ואורח קבוע בתוכנית האירוח "אפוסטרוף" של ברנאר פיבו (בשנים שחלפו מאז מצנף נהפך לנשכח ומוקצה, בסדר הזה).
אמנם גם בצרפת יחסים עם קטינים, ולו בהסכמה, היו עבירה פלילית, אבל באותה תקופה לא עשו מזה עניין, בעיקר בכל הנוגע לאמנים מפורסמים. הקשר ביניהם לא היה סוד כלל. למעשה, מצנף בנה את כל הקריירה שלו על תיאורי פרשיות ה"אהבים" שלו עם נערות כמוה, מתחת לגיל ההסכמה, כמו גם עם ילדים בני 11-10 שאותם הוא היה צד בגיחות שנתיות לפיליפינים. הוא נמשך אך ורק לבני מה שהוא מכנה "המגדר השלישי", בני 10 עד 16; נשים מבוגרות יותר הגעילו אותו, לא כל שכן גברים מבוגרים.
ספרינגורה קראה לספרה "ההסכמה" אף על פי שהשאלה המשפטית של קיום או היעדר הסכמה למגעים המיניים בכלל לא רלוונטית לסיפור הזה, אלא השאלה מה משמעות הסכמתה - ולו נלהבת מאוד - של נערה צעירה כל כך. ספרינגורה היתה בת 13 כשפגשה לראשונה את מצנף בארוחת ערב שאליה הגיעה עם אמה, שהיתה אשת ספרות והעריצה אותו (ואף טעתה לחשוב שהוא מתעניין בה־עצמה). הוא התחיל לארוב לה ברחובות, חיכה לה מחוץ לבית הספר, כתב לה מכתבים סוערים והזמין אותה לחדרו.
האם היא הסכימה? אין שאלה. היא הוחמאה מאוד, והסתחררה מהנוכחות הגברית בחייה (הוריה התגרשו, אביה כמעט שלא שמר על קשר). היא השיבה למצנף במכתבי אהבה סוערים לא פחות משלו, שמצנף העתיק לספריו כלשונם, כפי שהעתיק ופרסם בספריו גם מכתבי אהבה אחרים שקיבל ממאהבות צעירות נוספות. כשהיא קוראת בהם בבגרותה היא מגלה שכולם כתובים בדגם אחיד, אותו דגם של אהבה ספרותית שמימית, שבו הוא עצמו כתב להן את מכתביו שלו. "יש תחושה של קריאה בפרוזה נאיבית ומיושנת ממאה אחרת", היא כותבת על המכתבים האלה. "אלה אינן מילים של ילדות בנות גילי, אלא מונחים אוניברסליים ועל־זמניים של ספרות המכתבים הרומנטית... (ומצנף) לוחש לנו אותן בדממה, מחדיר אותן לתוך שפתנו. מנשל אותנו מהמילים שלנו".
הקול שנושל מעצמו ומחפש את מילותיו מחדש - זהו לב סיפורה של ספרינגורה. זה לא רומן, גם לא אוטו־פיקשן; זה טקסט וידויי בגוף ראשון של אישה שמנסה להחזיר לעצמה את קולה דרך סיפור על מה שפגע אנושות ביכולת שלה לבנות קול כזה. היא לא חותרת אל פואטיקה חדשנית, והדימויים שלה לפעמים גולמיים ולא־מעודנים בעליל (מצנף מדומה לצייד, לטורף, לזאב, למפלצת). היא לא מנסה להסוות את הזעם או לסגנן את מרירותה. במובן מסוים, היא כותבת כעת בקוטב ההפוך למכתבי האהבה שכתבה בגיל 14, ונמנעת מלסגל לקול שלה ממד ספרותי מלאכותי: הכתיבה שלה מתנסחת מתוך הפניית עורף לאישורים האלה (אם כי צריך לזכור שגם "הקול האותנטי", הפראי, הוא מזמן כבר נוסח ספרותי עם היסטוריה משלו).
היציאה נגד הממסד הספרותי הצרפתי מגולמת כאן, יותר מאשר בממד הצורני של הטקסט, בביקורת החריפה על המיליה הספרותי בצרפת, שהגן בחירוף על יחסי מין עם ילדים ונערים בשם האידיאל של "אהבה חופשית". בסוף שנות ה־70 התפרסמה שורה של עצומות לתמיכה באי־הפללה של בגירים שקיימו יחסים עם קטינים, שעליהן חתמו אנשי ספרות ואינטלקטואלים מפורסמים שבהם רולאן בארת, ז'אן־פול סארטר, סימון דה בובואר, ז'יל דלז, לואי אלתוסר וז'אק דרידה. הם התגייסו להגן על יחסי מין עם קטינים נגד מה שנתפס כ"פוריטניות אמריקנית", תוך כדי חזרה על אותן דוגמאות מוכרות: פרקטיקות החניכה של גדולי היוונים בעת העתיקה, אדגר אלן פו שנשא לאישה את וירג'יניה פו בהיותה בת 13, לואיס קרול. גם אם בעשורים הבאים הבינו כמה מאותם אנשי רוח שטעו והתנצלו על כך, רבים אחרים דבקים בעמדתם עד היום, והם ממשיכים להגן על מצנף גם אחרי צאת הספר בצרפת. במובן הזה, הספר הזה הוא לא רק תולדה של תנועת MeToo# ושינוי הערכים בצרפת, אלא גם חלק מהשינוי הזה, שעוד רחוק מהשלמה.
"מה שהשתנה היום", כותבת ספרינגורה, "ושעליו קובלים אנשים כמוהו ומליצי היושר שלו - בעודם מוקיעים את רוח הפוריטניות הכללית - הוא שאחרי השחרור המיני יכולת הדיבור של הקורבנות מתחילה גם היא להשתחרר". התהליך הוא אם כך כפול: בשלב הראשון, שינויי ערכים מאפשרים לקולות כמו אלה של ספרינגורה להישמע, ולאחר מכן, עם הישמע הקולות האלה, כבר לא ניתן להתעלם מהמחיר שמשלמים הקטינים והקטינות על "השחרור המיני", ושינוי הערכים מעמיק. מה גם שהמחיר הזה גבוה במיוחד כי במקרים רבים, כפי שמתארת ספרינגורה, ציידים כמו מצנף יאתרו מלכתחילה את הנערות הפגיעות ביותר (משפחות מפורקות, מזניחות), שיתקשו במיוחד לשקם את עצמן אחרי יחסים נצלניים כאלה.
ספרינגורה כותבת: "לכתוב, פירושו לשוב ולהיות נושא הסיפור שלי. סיפור שהופקע ממני לפני יותר מדי זמן". תכלית הכתיבה מבחינתה אינה אסתטית אלא מוסרית או טיפולית, וכך גם יש לקרוא את הספר. ועם זה, אף ש"ההסכמה" הוא לכאורה טקסט וידויי שלא שואף לחדשנות ספרותית, בסופו של דבר הוא בכל זאת חלק משינוי מתמשך בעולם הספרות, לא רק מבחינת זהות הקולות הכותבים, אלא גם מבחינת עליית כוחה של האסתטיקה הווידויית בספרות.
ונסה ספרינגורה / ההסכמה; מצרפתית: רמה איילון; הוצאת תכלת, 189 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
